ר"ן על חולין יג.

אי קופא לבר. אם הראש העב שלה שהיא נקובה בו יוצא לחלל הבהמה וחודה שקורין פונט"א לתוך הכבד נקובי נקיב וטרפה דודאי דרך הושט נכנסה תחלה ונקבה הדקין ויצאה ונכנס פיה לכבד שאם דרך הקנה נכנסה לא היה אפשר לה לנקוב דרך קופא:

ואי קופא לגו. אם ראשה העב נחבא בתוך הכבד וחודה יוצא לתוך חלל הבהמה ודאי סמפונא נקט ואח"כ נקב חודה את הסמפון ויצא לכבד וממנו לחוץ. ומקשו הכא ונהי דדרך הקנה נכנסה כיון שחודה יוצא לחוץ היאך כשרה ליחוש שמא בחודה נקבה אחד מן האברים שנקובתן במשהו וכדאמרי' בקוץ עד שתנקב לחלל ואפילו בבדיקה לא מתכשרה שרש"י ז"ל כתב שם גבי קוץ שיש לחוש עליו שמא ניקבו הדקין ובבדיקה אי אפשר מפני שאין נקב דק ניכר בהן תירץ הרשב"א ז"ל שאפשר שלא אמרו אלא בקוץ שנוקב בכח מבחוץ ונכנס מדוחק ומש"ה חוששין שמא עם כניסתו בדוחק נקב אחד מן האברים שנקובתן במשהו אבל במחט שהוא נכנס בנחת אין חוששין לכך. וראיה לדבר דהא נשתברו מיעוט צלעותיה כשרה ולא חלקו בין השברים כלפי חוץ או כלפי פצים ולא חיישינן שמא ראשי השברים נקבו אחד מן האברים הפנימים אע"ג דבקוץ חיישינן ומן הטעם שכתבנו אבל יש מי שכתב דאילו יוצאה חודה של מחט לחוץ אפי' דרך קנה אתאי טרפה מדאמרינן בקוץ עד שתנקב לחלל וכי אמרינן קופא לבר וקופא לגו כלפי בר וכלפי גו קאמרינן:

אבל בחלישתא ל"ש קופא לגו ול"ש קופא לבר נקובי נקיב ואתאי. משום דקלישתא נוקבת גם כן דרך קופא הילכך כיון [שאפשר] דדרך ושט אתאי תולין בו וטרפה לפי שדרכו לבלוע ואף על גב דבריאה כשרה הכא טרפה דלא מכשרינן בריאה אלא בשלימה דאפשר בבדיקה אבל בחתוכה דלא אפשר בבדיקה חיישינן וכבד נמי אפילו שלם אי אפשר בבדיקה ומאי דמפלגינן נמי בין קופא לבר וקופא לגו בכבדא הוא דמפלגינן אבל בריאה בין קופא לבר בין קופא לגו שלימה כשרה בבדיקה וחתוכה דלא אפשר בבדיקה בכל ענין טרפה וכי תימא היאך אפשר להכשיר בקופא לבר אפילו בשלימה והא אי אפשר לה לנקוב דרך קופא ועל כרחך דרך ושט נקובי נקיב ואתאי וקרום הוא שעלה בנקב י"ל דכי אמרינן הכי ה"מ בכבדא שמתוך שאינו מתנועע אין המחט יכולה לנקוב בו דרך קופא אבל הריאה מתוך שמתנועעת תמיד המחט נכנס בה אפילו דרך קופא וכיון שבדקנוה והרי היא שלימה תולין בכך ובחתוכה אפילו קופא לגו טרפה שאע"פ שאי אפשר שבאה דרך ושט [שהרי אי אפשר לה לנקוב דרך קופא] חוששין שמא ניקבה הריאה וחזרה לאחוריה וכי תימא אם כן אף בכבד ניחוש לכך אפילו בקופא לגו שמא יצאה לחוץ ונקבה הדקין וחזרה לאחוריה ליכא למיחש להכי דכבד אין טריפתו מחמת עצמו אלא מחמת נקיבת שאר האברים ואילו יצאה כל כך עד שניקב אחד מהם לא היתה חוזרת לאחוריה אבל ריאה שטריפותה מחמת עצמה אפשר שהוציאה המחט חודה לחוץ מעט וחזרה ולפיכך אסורה מה שאין לומר כן בכבד:

ומאי שנא ממחט שנמצאת בעובי בית הכוסות. בסוף הכרס יש מקום שהוא עשוי ככובע ושפת דפנו כפולה ששתי דפנות אדוקות זו בזו ושומן מחברן:

מצד אחד. שנקבה את הדופן הפנימית ולא נקבה השנית. כשרה שחברתה מגינה עליה:

משני צדדין. שניקבה השנית ויצא לחוץ לחלל הגוף טרפה ולא אמרו דהיכא שלא ניקבה אלא אחת אי קופא לבר שנמצאת קופא שלו תחובה בדופן ופיה כולה בתוך הכרס ודאי מבחוץ נכנסה שנקבה את הושט או את הכרס או הדקין ובאה לחלל הגוף ומשם חזרה ונכנסה לתוך עובי בית הכוסות ועברה כבר כולה את הדופן החיצון ולא הספיקה קופא שלה לעבור את הדופן הפנימי דאם מבפנים באה ועכשיו היא מתחלת לצאת דרך עובי בית הכוסות הא אין דרך הקופא לנקוב ונמצאת טרפה:

אוכלין ומשקין דחקוה. ומתוך הדחק נכנסה קופא שלה בבשר הילכך אע"ג דקופא לבר הואיל ולא חזינן נקב יוצא לחוץ כשרה:

ומחטא דאשתכח בסמפונא רבה דכבדא. סמפון גדול שבכבד והוא סמפון הקנה שנכנס בתוכו:

כשרה. דכיון דלא נקבה מידי אמרינן דסמפונא נקט ואתאי וה"ה נמי אי אשתכח בסמפונא רבה דריאה דכשרה והכי איתא בגמרא ואפילו איתא לריאה קמן אינה צריכה בדיקה:

ההיא קשייתא. גרעין של תמרה:

סמפונא נקט ואתאי. דרך סמפון הכבד נכנסה ודרך הקנה דאי דרך הושט נכנסה אינה ראויה לנקוב ולצאת משם ולחזור וליכנס כאן דרך הנקב:

ואע"ג דלא קא נפקא. שאינה יכולה לצאת דרך סמפון כשרוצה להוציאה לפי שהסמפון דחוק:

מרביל הוא דרבילא ביה. ע"י נענוע הבהמה שמנענעה בהליכתה ימים רבים נכנסה תמיד מעט [מעט] במקום דחוק שאינה יכולה עכשיו לצאת. מרביל לשון כברה שמנענעין אותה כמו אייתי ארבילא וקא מרביל באלו מציאות (דף כו:):

אבל דזיתא מתוך שהיא חדה מבזע בזע. ומקשו הכא אפילו דזיתא אמאי אמרי' דמבזע בזע והא מרה הרי היא כסמפונא רבה והוה לן למימר דסמפונא נקט ואתאי כיון דלא חזינן נקב כלל כדלא חזינא בסמפונא. יש לומר דאין הכי נמי ואין טרפותה משום דחיישינן שמא דרך הושט באה אלא אפילו תמצא לומר דרך הקנה נכנסה מתוך שעור המרה רך ודק חיישינן שמא לאחר שנכנסה במרה נקבה אותה ומש"ה אפילו רבנן דמכשרי בריאה מודו בקשייתא דזיתא במרה דטרפה ומן הטעם שכתבנו וזה שלא כדברי רש"י ז"ל שכתב גבי קשייתא דזיתא דאמרינן מבזע בזע דמאן דטריף במחט טריף נמי בהאי מכלל דמאן דמכשר במחט מכשר בהאי ולא מיחוור דהא אנן קי"ל כרבנן דמכשרי במחט ובקשייתא דזיתא מסקנא דגמרא דטרפה אלא ודאי היינו טעמא דמתוך שעור המרה דק חוששין שמא ניקב הילכך מחט שנמצא בחלל המרה טרפה ומן הטעם שכתבנו אבל בשאר האברים כיון שעורן עב אע"פ שנקובתן במשהו אם נמצא בחללן מחט כשרה אא"כ נתחבה שם וכדאמרינן [דף מג:] גבי ישב לה קוץ בושט דדוקא בישב הוא דחיישינן אבל בנמצא לא. אבל הרב בעל הלכות ז"ל כתב במחט דאישתכח בלבא טרפה ויש מי שכתב שלא אמר הרב ז"ל כן אלא בלב בלבד אבל שאר מקומות כגון כרס וקורקבן של עוף כשרה וכן המנהג להתיר מיהו בדקין חיישינן כדחיישינן במרה מתוך שהן הולכין בהיקף וקרומן רך ויש לחוש שמא אוכלין ומשקין שהולכין בהן דחקוה ונקבוה ובנקב משהו אין להם בדיקה כמו שכתבנו למעלה בשם רש"י ז"ל:

רב אחא בר רב אמר תלינן. שתולין להקל שע"י משמוש הטבח ניקבה לאחר שחיטה:

דהא תלינן בזאב. דאמרינן בפרק קמא [דף ט.] בא זאב ונטל בני מעים והחזירן כשהן נקובין אין אומרים במקום נקב נקב:

מורנא. תולעת היוצא מן הריאה ונוקבה:

קודם שחיטה פריש. מן הריאה ונקבה ונטרפה:

כהנים נהגו בו היתר. כהנים שהקיבה נתונה להם מאת זובחי הזבח נהגו בו היתר לאכלו:

כרבי ישמעאל דאמר משום אבותיו. שהוא מותר כדאיתא בגמ':