ר"ן על חולין יב.

אפילו מחזקת רביעית כשרה. אפילו חלל החסרון מחזיק רביעית לוג כשרה דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון:

ניטלה שלפוחית. האם שהולד מונח בה:

התליע הכבד שלה זה היה מעשה ועלו בני אסיא ג' רגלים ליבנה. ששם היו הסנהדרין והיו מתקבצים שם:

וברגל שלישי התירוה להם. שסופה להתרפאות ואין דינה כנטולה:

ואיכא מאן דאמר שאע"פ שהתליעה כולה ולא נשתייר בה כזית במקום מרה ובמקום שהיא חיה אפ"ה כשרה דאי בשנשתייר בה כזית פשיטא דכשרה דמי גרע מניטל ולמה לא התירו להם לבני אסיא עד רגל שלישי אלא ודאי התליע כולה קאמר וחושש אני בזה דאיכא למימר דאפילו בנשתייר בו כזית נסתפקו לפי שסוף כולו לירקב:

ריאה הסמוכה לדופן. דבוקה בצלעות:

אין חוששין לה. שמא ניקבה אלא תלינן ריעותא בדופן ואמרינן המכה היתה בדופן וכשחיתה קלטה הריאה אצלה:

העלתה הריאה צמחין. אבעבועות סביבות סמיכתה לדופן הואיל וחזינן בה ריעותא תלינן למכה בריאה:

דחליש פומיה. פיו חדוד ודק וחותך יפה שלא יקרע קרום הריאה במשכו אותו מן הדופן:

ומי אמר ר"נ הכי. דהעלתה צמחים חוששין לה מכלל דפשיטא לן דניקבה הריאה לא מהניא לה סתימת הדופן:

במקום רביעתא. במקום שהריאה והדופן גדלין כאחד וסמוכין תמיד שהמקום צר ונדחק בין האונות ולדופן והואיל וכן אע"פ שיש נקב תחת הסירכא הדופן סותם אותו וכשרה וכי אמר רב נחמן חוששין לה למעלה ברוחב החלל כנגד האומא הגדולה דכיון דרחוקה הריאה מן הדופן מיפרקא ההיא סתימה:

ודאמרינן ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה ל"ש סמוכה לדופן לגמרי ל"ש סרוכה מעט לרב נחמן היכא דלא העלתה צמחים אין חוששין לה דתלינן בדופן אבל בהעלתה צמחים חוששין לה כיון דליכא מכה בדופן אבל היכא דאיכא מכה בדופן תלי' בדופן כדאמרינן בסמוך ולאבימי אחד זה ואחד זה חוששין כלומר כל היכא דליכא מכה בדופן בין העלתה צמחים בין לא העלתה צמחים מיהו היכא דאיכא מכה בדופן מודה דתלינן בדופן [ואפילו העלתה הריאה צמחים] וכמו שנכתוב טעמו של דבר בסמוך בס"ד וטעמא דרב נחמן דקסבר דכל היכא דכי הדדי נינהו תלינן בדופן ולקולא. לדברי מי שאומר שטעם הסירכות מפני שכבר יש בהם נקב איכא למימר דס"ל לרב נחמן שאין איסור הסירכות מחמת ודאי נקב אלא משום ספק נקב כלומר שאנו חוששין להם שמא יש בהן נקב והסירכא סותמו הילכך כשהיא סרוכה בדופן איכא תרי ספיקי ספק מחמת דופן ספק מחמת ריאה ואם תמצא לומר מחמת ריאה שמא לא ניקבה והוי להו תרי ספיקי ולקולא אבל כשהעלתה ריאה צמחים ודאי מחמת ריאה הוה וליכא אלא חד ספיקא ולחומרא זהו טעמו של רב נחמן לדברי מי שאומר שאיסור הסירכות מחמת שכבר ניקבה הריאה. ולאבימי סירכא בודאי נקב משוי ליה ומש"ה אמר אחד זה ואחד זה חוששין לה. ולדברי מי שאומר שאיסור הסירכות מפני שהן עתידות להתפרק בהא פליגי דר"נ סבר שיותר הוא מצוי שתסמך ריאה לדופן מחמת סירכא שבדופן משנתלה הדבר בהיפך לפי שהריאה קלה ונוחה לקלוט אצל הדופן מחמת הלחות שבו שמושכת משא"כ בדופן שכיון שהוא קשה אינו מסתבך עם הריאה מחמת מכה שבה וכיון שהסירכא זו מחמת דופן היא באה אין חוששין שמא כשתתפרק תנקב הריאה שאינה כל כך דבוקה בה שתנקוב אותה כשתתפרק ממנה אבל בשהעלתה ריאה צמחים מחמת ריאה הוא בא ותולין שמצדה תתפרק ותנקוב ואבימי סבר דלעולם תולין הסירכא בריאה שהיא רגילה בסירכות ומש"ה אמר דאחד זה ואחד זה חוששין לה:

ודאמרינן אי איכא ריעותא בדופן תלינן בדופן וכשרה אפילו העלתה ריאה צמחים ואפילו אבימי מודה בהכי ולישנא דגמרא הכי דייק דודאי כי אמרינן היכי עבדינן אכל מאי דאיתמר חוששין לה קאי וא"ת בשלמא לר"נ דאמר דכי ליתא מכה לא בריאה ולא בדופן תלינן בדופן וכשרה בדין הוא דלימא דכי איכא מכה בדופן אע"ג דאיכא צמחים נמי בריאה דנתלי בדופן דמ"מ כי הדדי נינהו אבל לאבימי דס"ל דכל היכא דליכא מכה בחד מינייהו חיישינן לה הכי נמי הוה לן למיחש כי איכא מכה בתרוייהו י"ל דכי איכא מכה בתרוייהו ליכא ריעותא לגבי ריאה כלל לפי שהדבר מצוי מפני רביתא שכשיש מכה בדופן אף היא מעלה צמחים ואין הדופן מעלה צמחים ומכה מחמת צמחים שבריאה הילכך הוה ליה כאילו יש מכה בדופן וליכא מכה בריאה ומש"ה מודה אבימי דכשרה:

וגרסינן בגמרא עלה דהא דאמרינן מייתינן סכינא דחליש פומיה וכו'. רב נחמיה בריה דרב יוסף בדיק לה בפשורי ופרש"י ז"ל דאאיכא מכה בדופן קאי דאמרן דתלינן בדופן וכשרה ומשמע כשרה בלא בדיקה ורב נחמיה מצריך לה בדיקה ולא מיחוור דאם כן הוה ליה למימר מצריך לה בדיקותא ועוד דבגמרא מוכח דרב נחמיה לאקולי אתא אלא ודאי רב נחמיה בריה דרב יוסף אליכא מכה בדופן קאי דמעיקרא טרפינן לה לגמרי ולא מהניא לה בדיקה דמדקאמר טרפה לגמרי משמע ועוד שיש גרסאות שגורסין כן בפירוש וכן בהלכות הרב אלפסי ז"ל ואי לא מחמת ריאה היא ואע"ג דלא מפקא זיקא טרפה ורב נחמיה בריה דרב יוסף מכשיר לה בבדיקה. ולענין פסק הלכה בפלוגתא דרב נחמן ואבימי קי"ל דאחד זה ואחד זה חוששין לה [שלא במקום רביעתייהו] כאבימי ובפלוגתא דרבא ורב נחמיה פסק רבינו תם ז"ל כרב נחמיה דמדקא עביד בה מעשה ובדיק לה מעשה רב ועוד דשקלינן וטרינן בה ואמרינן אתון אהא מתניתו לה אנן אהא מתנינן לה וכו' ומדשקלינן וטרינן בה בגמרא אהייא איתמר משמע דהלכתא כותיה וכן השיב הוא ז"ל לחכמי מרשיל"א שאין לחוש בדבר דהלכתא כרב נחמיה בריה דרב יוסף ולפי זה כל היכא דסמיכא ריאה למקום שאין הנקב פוסל בו כגון שהיא סרוכה לגרגרת או לשמנינותא דידיה או לטרפשא דליבא או לטרפשא דכבדא או בשמנונית הסמפון שקורין קורדובינ"א בכל אלו מפרקין הריאה משם ונופחין אותה ואי לא מבצבצא כשרה שאני אומר מאחד האברים שנסרכה להם שאין הנקב פוסל בהם באה הסירכא וכשרה אבל מדברי הרב אלפסי ז"ל נראה דליתא לדרב נחמיה שהוא ז"ל השמיטה מן ההלכות ומשמע דטעמיה משום דרבא דאמר בגמרא היכי עבדינן מחמיר בשל תורה ומריה דתלמודא הוא טפי מרב נחמיה בריה דרב יוסף וכותיה נקטינן לחומרא הילכך כי ליכא מכה בדופן מחמת ריאה הוא ואע"ג דלא מפקא זיקא טרפה ומכאן אתה למד לכל שאר המקומות דבליכא מכה לא מהני להו בדיקה ואי איכא מכה בדופן משמע לכאורה דלא צריכה בדיקה כלל מדקא פסק רבא ואמר תלינן בדופן וכשרה וכ"ת אם כן סכינא דחליש פומיה למה דהא אי איכא מכה לא צריכה בדיקה ואי ליכא מכה לא מהני ליה בדיקה י"ל דאילו היתה סכין רעה אפשר שתנקוב הריאה מחמתו ויראה כאילו היתה נקובה קודם לכן זה נראה לפי פשטה של שמועה. אבל קצת הגאונים כתבו דאפילו איכא מכה בדופן לא מכשרינן לה בלא בדיקה ולדבריהם מש"ה בעינן סכינא דחליש פומיה לפי שאי אפשר [להכשירה] בלא בדיקה וראוי לחוש לדבריהם ז"ל ולענין שאר המקומות שהזכרנו אם יש בהם מכה אפשר שדינם כדופן שיש מכה וכשרה בלא בדיקה לפי הסברא הראשונה שהזכרנו או בבדיקה לפי דעת הגאונים וכן כתבו הרבה מן המפרשים אבל הרמב"ן ז"ל כתב דדוקא בדופן הוא דכי אית ביה מכה תלינן בדופן וכשרה שלפי שהדופן הוא קשה אנו תולין שהריאה היא שנסרכה לדופן ולא הדופן לריאה ומחמת דופן הוא וכשרה אבל שאר המקומות רכין הן ואע"פ שיש בהן מכה אפשר שמחמת ריאה וצמחים שלה עלתה בהן מכה וטרפה ואם תשאל ותאמר לכלהו פירושי מאי מהניא בדיקה אי למ"ד אין סירכא בלא נקב אלא שקרום דסירכא עלה בו אפילו סירכא זו מחמת ריאה לא תפיק זיקא שהרי סירכא זו סותמתה ולמ"ד נמי שאיסור הסירכות מפני שהיא עתידה להתפרק בדיקה זו מאי מהניא בהם והרי על שם העתיד אנו אוסרין אותה ולא מחמת שיש בה נקב עכשיו י"ל דכי איתא ודאי סירכא מחמת ריאה אה"נ דלא מהניא וכדאמרינן אי אינקיב האי טרפה [ואי אינקב האי טרפה] אבל הכא בדופן הוא דתלינן מיהו כל היכא דאיכא למבדק בדקינן שאפשר שמתוך בדיקתנו יתברר שמחמת ריאה היא דלמאן דמפרש שהסירכא נקב יש במקומו אלא שהסירכא סותמתו שמא ע"י שרייתה בפושרין תקרע ויראה הנקב ואם לא נראה כן נתלה בדופן וכשרה ולמאן דאמר נמי מפני שהיא עתידה להתפרק בודקין לראות אם נתפרקה כבר מצד הריאה וניקבה ואם לא ניקבה לשמא תתפרק לא חיישינן דכיון דתלינן בדופן אין הסירכא נדבקת כל כך בריאה שתנקב הריאה כשתתפרק ממנה וכמו שכתבתי למעלה. והיכא דאיכא מכה בדופן דתלינן בדופן וכשרה כתב רבינו האי גאון ז"ל דה"מ כשהסירכא כנגד המכה ממש אבל חוץ למכה אע"פ שיש מכה בדופן תולין בריאה ואפילו כשהסירכא במקום המכה עצמה ויוצא ממנה קצת חוץ למכה אסורה ודאמרינן דבמקום רביתא היינו מקום חתוכא דאוני מסתברא [דהיינו] היכא דסריכא אונא לדופן מגבה אבל כלפי פנים כלומר לצד חלל הגוף דלאו היינו מקום חתוכא דאוני טרפה דלאו היינו רביתא והרב הנשיא אלברגילונ"י ז"ל כתב שאפילו בין חתוך ולדופן טרפה לא הכשירו אלא מגבן כלפי דופן: