ר"ן על ביצה כ.

אלא לדבר הניטל. לצורך דבר הניטל ולא קי"ל כרבי יצחק אלא כעולא ואליביה אוקימנא בגמרא הא דתנן וכן כדי יין וכן כדי שמן בדטיבלא ואשמעינן שאע"פ שאינו ניטל בשבת מטלטלין כלי בשבילו לכסותו:

ואם נתמלא הכלי שופך לחוץ ושונה. ונותנו במקומו ואינו נמנע מלעשו' כן כל היום אם צריך לכך ומיהו דוקא בדלף הראוי דאי בשאינו ראוי אסור לתת כלי תחתיו דאסור לבטל כלי מהיכנו כלומר מתשמישו כדאיתא בשבת:

בי רחייא דאביי דלוף. הדלף היה נופל על אמת הריחים שלו והיו עשויין בטיט ונמוחין מפני הגשמים ולא היה מספיק לכלים הצריכין לתת תחת הדלף:

זיל עיילה לפורייך התם. לבית שהן שם:

דליהוי כגרף של רעי. שיהו מאוסין הריחים שלך להיות לפני מטתך ואתה מותר לטלטלם ולהוציאן לחוץ כדאמרינן לקמן דגרף של רעי מותר להוציאו לאשפה:

וכי עושין גרף של רעי לכתחלה. וכי מותר לגרום שיהא הדבר מאוס לו כדי שיוציאנו:

תיתי לי דעברי אדמר. תבואני זאת בשכר שעברתי על דברי מרי:

גרף של רעי ועביט של מימי רגלים. גרף ועביט כלי חרס הם אלא של רעי קרוי גרף ושל מימי רגלים קרוי עביט:

נותן מים ומחזירן. דמוקצין מחמת מיאוס הם ואי לא אגב מיא לא מצי לטלטלינהו ולהוציאן הוא דשרי ליה משום כבודו:

לאפוקי' בעיניה. בפני עצמו ליטול את הרעי או דבר מיאוס ממש בידו ויוציאנו:

אספרמקי. בשמים:

בצוציתיה. זנבו:

כדכתבינן בפרק כל כתבי הקדש בהלכה דכופין קערה על גבי הנר דהתם בגמרא אמתני' דכופין קערה ע"ג הנר מוכח בהדי' דגרף של רעי מותר לטלטלו בשבת ולהוציאו:

מתני' כל שחייבין עליו משום שבות. כל שחייבין עליו מדברי סופרים שלא לעשותו בשבת משום שבות:

או משום רשות. שיש בו קצת מצוה אבל לא מצוה גדולה וקרוב הוא להיות דבר הרשות ויש בו איסור מדברי סופרים:

או משום מצוה. או שיש בו מצוה ממש ואסרוהו חכמים לעשותו בשבת:

חייבין עליו. שלא לעשותו ביו"ט:

ואילו הן מדברים האסורין משום שבות. שהטילו בו חכמים לשבות בהן ואין בעשייתן שום מצוה:

לא עולין באילן וכו'. בכולהו מפרש טעמא בגמרא אמאי גזור רבנן בהו:

אין מטפחין. ביד:

ואין מספקין. על ירך:

ואין מרקדין. ברגל וכולן לשמחה או לאבל ומפרש בגמרא גזירה שמא יתקן כנגדן כלי שיר וקא עביד מנא:

ואילו הן משום רשות. כלומר אלו הן שהיה לנו להתירם מפני שהן קרובין למצוה ואסרום חכמים האי דקרי להו רשות משום דהנך דבעי למתנא בסיפא הוי מצוה גמורה ולגבייהו קרי להנך מציעאי רשות ולהנך קמאי קרי שבות דאיסור גמור יש בהן לפי שאין בהם צד לסלק בהן גזירת חכמים מעליהם שאין בהן לחלוחית מצוה:

לא דנין ולא מקדשין ולא חולצין ולא מיבמין. ובגמרא פריך אמאי קרי להו רשות דהא מצוה קא עביד ופרש"י ז"ל והוה ליה למיחשבינהו בהדי הנך בתראי דמשום מצוה ופרקי' לא דנין בדאיכא דעדיף מיני' ולא מקדשין בדאית ליה אשה ובנים ולא חולצין ולא מיבמין בדאיכא גדול דאמר מר מצוה בגדול ליבם ובכי האי גוונא קצת מצוה איכא אבל לא מצוה גמורה ומשמע לפי פירושו ז"ל דאפי' ליכא דעדיף מיניה אין דנין וכן נמי לא מקדשין אע"ג דלית ליה אשה ובנים ולא מיבמין אע"ג דליכא גדול כאינך דאסירי שהן משום מצוה אבל רבינו תם ז"ל פי' והא מצוה קא עביד וחפצי שמים הן לדון ולישא אשה וליבם את היבמה ופריק דאין ה"נ דאי ליכא דעדיף מיניה ובדלית ליה אישה ובנים וליכא גדול דשרי דהוו חפצי שמים ודמו להני דתניא בפ' שואל (דף קג.) ובפ"ק דכתובות (דף ה.) משדכין על התינוקות ליארס ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות אלא מתני' דקתני דאסירי בדאיכא דעדיף מיניה ואית ליה אשה ובנים ובדאיכא גדול ליבם הא לאו הכי שרי דאע"ג דאסרי' הני דאמרי' במתני' אע"פ שהן משום מצוה הנהו שאני דלית בהו מצוה כולי האי ומ"מ כתב ר"ת ז"ל בתשובה שאין מקדשין אשה בשבת אלא מדוחק גדול ואפי' קדש מבעו"י אסור לכנסה לחופה בשבת שהרי קונה אותה ליורשה ותדע לך דהכי תנן אין מיבמין אע"פ שאין שם אלא ביאה ובירוש' אמרו הלין דכנסין ארמלין צריכין למכנס (מבערב) [מבעו"י]:

ואלו הן משום מצוה לא מקדישין. הקדשות:

מעריכין. ערכי עלי ונותן כפי שניו כמו שכתוב בפרשת ערכין:

ולא מחרימין. הרי בהמה זו חרם וסתם חרמים לבדק הבית:

גמ' שמא יעשה חבית של שייטין. כלי של גומא שאורגין אותו ועושין אותו כמין חבית ארוכה ולמדין בו לשוט:

ירושלמי בין הכי ובין הכי אסור בין קמי ידיהון ובין אחורי ידיהון:

פרו בתריה מפרא. רצו אחריו:

לא דנין וכו'. כולהו גזירה שמא יכתוב וכל שכן גירושין דלא סגיא אלא בכתיבה וצריך ג"כ שיהא נכתב בו ביום ומש"ה לא חש למתנייה ומיהו בתוספתא תני ליה ודאמרי' בפרק הזורק (דף עז:) גבי שכיב מרע דתקיף ליה עלמא טובא דשרי לגרש דוקא בשכיב מרע הקילו שירא שמא יזדקק אשתו ליבום וכדי שלא תטרף דעתו עליו: