ר"ן על ביצה יח.

לעדויי חשוכא. כשהיא נעשית בראשה פחם מעבירו. לעדויי להסיר חשכת פחם המחשיך אורה וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות שביתת יום טוב דדוקא ביד אבל לא בכלי וכתב עליו הראב"ד ז"ל ואפי' במחט שהרי אמרו מוחטין:

שלשה להקל ממעכה ביד. לאחר שגדלו אותה מערב יום טוב אם צריכה תקון קצת ביד עושה:

וחותכה באור בפי ב' נרות. כר"י וקי"ל כוותיה והאי דלא חשיב בהדייהו מוחטין את הפתילה משום דבתקון גוף הפתילה קא עסיק:

מתני' אין שוברין את החרס. כשצולין על האסכלא שקורין רגוילי"ש חותכין קנים או קשי שבלים או שוברין חרסית או חותכין נייר ושורן במים וסודרן [ע"ג האסכלא] מפני שהמתכת מתחמם ושורף את הדג:

אין גורפין תנור וכירים. אם נפל לתוכן מן הטפלה אין גורפין אותן דמתקן מנא הוא ואתי' כרבנן דאמרי מכשירי אוכל נפש אסירי א"נ אפילו כרבי יהודה ובשאפשר לו בלא גריפה:

מכבשין. משכיבין העפר שיהא חלק:

מכבשין. בפימבר"י בלע"ז:

מקיפין. מקרבין זו אצל זו כמו אין מקיפין בריאה וכמו לתרום שלא מן המוקף דהיינו סמוך וכמו מקפת וקוראה לה שם:

לשפות. להושיב כל הושבת קדרה על האור קרי שפיתה:

לשפות עליהן את הקדרה. והאור בין שני חביות כשאין לו כלי ברזל שקורין טראפי"ד או שאין לו כירה של חרס חלולה ואסור משום דדמי לבנין ומדרבנן דמיחזי כאוהלא:

ואין סומכין קדרה בבקעת. קסבר לא ניתנו עצים אלא להסקה ולפיכך מוקצה הם אצל שאר תשמיש:

וכן בדלת. השתא משמע וכן אין סומכין קדרה בדלת ובגמרא פריך עלה:

ואין מנהיגין בהמה במקל. ברשות הרבים בגמ' מפרשי' טעמא:

גמ' ואם א"א לו לאפות אלא א"כ גורפו מותר. דמדינא שרי כר' יהודה אלא דהיכא דאפשר בלאו הכי לא יגרוף:

אריחא. אריח חצי לבנה וניתק מכותל התנור:

ריפתא מעליתא בעי. כלומר גרפי את התנור והוציאי את האריח שלא יגע בפת הנדבק בדפנות התנור:

טווי לי בר אווזא. צלי לי אווז בתנור שתנוריהם קטנים היו ופיהם למעלה ותולה הצלי לתוכו וסותם פיו והוא נצלה:

ואזדהר מחרוכא. שלא יתחרך כלומר גרוף את התנור שלא יהא בשוליו דבר גבוה כגון אריח או אבן שהוסק בתנור שנוגע בצלי ושורפו:

דמר שרקין ליה תנורא. עבדי אדוני טחים סביבות פי התנור בטיט כדי שלא יצא חומו כשהצלי בתוכו שקשה הרוח לצלי ותמיהא לן משום דגבול טיט תולדה דלישה הוא:

והוא דצייריה מאתמול. עשה בו סימן ונתקו לצד אחר ואע"ג דאכתי איכא משום ממרח כשטח אותו בתנור היינו טעמא משום דמדינא בין גבולו ובין טיחתו מותרת דצורך אוכל נפש הוא והרי הוא כהבערה גופה לפי שבטיחה זו משתמר החום אלא דגבול אסור משום שנראה כמגבל לצורך בנין ומשום הכי ניחא מאי דאמר רבינא וקטמא שרי ופירש הרב אלפסי ז"ל שהאפר אינו בר גבול הוא [ול"ד דאפר בר גבול הוא] לאיחיובי עליה משום מלאכה כדמוכח בפרק קמא דשבת (דף יח.) אלא דלאו בר גבול הוא לבנין הלכך לא מיחזי כמגבל לבנין דקטמא לאו לבנין קיימא ומדינא הא אמרי' דשרי:

אבנים של בית הכסא. אבנים גדולות שמצדדין אותן להיות כמין מושב חלול ויושבים עליהן בשדות במקום המיוחד לבית הכסא:

בנין עראי. כי ההיא דאין מקיפין שתי חביות:

האי מדורתא וכו'. [כולהו] משום דדמו לבנין ולאהל וכמו שפירש הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו ודאמרי' וכן ביעתא פירש רש"י ז"ל ביצים גסות הנתנות ע"פ כלי חלול אין נותנין הכלי תחלה ואחר כך יתן עליו הביצה אלא יאחזנו בידו וישים הביצים עליו ולא מיחוור שא"כ יהא אסור לתת קדרה ביום טוב על גבי כירה ואי אפשר שהרי אפילו בשבת התירו להחזיר קדרה על גבי כירה כדאיתא בפרק כירה (דף לח:) ומעשים בכל יום ששופתין קדרה על גבה אלא הכי פירושה שאין נותנין ביצה מכאן וביצה מכאן וביצה על גביהן דדמיא לבנין שעושים מחיצות ואחר כך נותן את התקרה וכעין פוריא:

ואמרו בתוס' דלא מיתסר אלא בצריך לאויר שלמטה כעין קדרה אבל כל שאינו צריך לאויר שתחתיו לא ולפיכך אמרו שמותר להניח ספר מכאן וספר מכאן ואחד על גביהן כיון שאינו צריך לאויר שתחתיו:

בדלת סלקא דעתך. ומי זה הסומך קדרה בדלת והלא תשבר:

אלא אימא וכן הדלת. אין סומכין אותו בבקעת: