ר"ן על ביצה יז:

איבעיא להו ר' יוסי לקולא קאמר וכו'. ומסקנא דלקולא קאמר ומשמע דלר' יוסי בחדא מתרתי סגי או בפותחת אע"פ שהוא רחוק ובלבד שיהא בתוך תחום שבת או בסמוך לעיר אפילו בלא פותחת וזה דרך פרש"י ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ב מהלכות שביתת יו"ט דלר' יוסי בפותחת דוקא בין סמוך בין רחוק וכבר ספק עליו הראב"ד ז"ל וכתב הרשב"א ז"ל דסמוך לעיר היינו תוך ע' אמה ושירים:

מתני' אין מבקעים עצים מן הקורות. לפי סוגיא דגמרא היא מתפרשת:

לא בקרדום. סתם קרדום עשוי כעין כלי אומנות שעושין בו אוכפיות וסרגיות שקורין אש"א:

ולא במגירה. כעין סכין מליאה פגימות וממהר לקוץ בו עצים עבים וכלי אומן הוא:

מג"ל דולאדר"ה וכולן כלי אומן הן ונראה כעושה מלאכה ולפיכך אסור:

אלא בקופיץ. של קצבים דומה לקרדומות שלנו שאינו כלי אומן:

בית שהוא מלא פירות סתום ונפחת נוטל ממקום הפחת. ולא אמרי' מוקצין מחמת איסור הן דאינו יכול לפוחתו ביו"ט ואסח דעתיה מינייהו דכיון דלא הוי פחיתתו איסורא דאורייתא כדמוקמינן לה באוירא דלבני לאו מוקצה הוא:

ר"מ אומר אף פוחת לכתחלה ונוטל. דכיון דמדרבנן בעלמא הוא דאסור לפי שאינו אלא סודר לבנים בלא טיט ולא מיתסר אלא משו' טלטול משום שמחת יו"ט התירו כך פרש"י ז"ל והקשה עליו הרמב"ן ז"ל לת"ק דלא שרי לפחות אמאי לא מיתסרי פירות משום מוקצה אע"ג דליכא אלא איסורא דרבנן והא סוכה רעועה מוקצה מחמת איסור של דבריהם היא שאפילו בבריאה לא מיחייב משום סותר אלא סותר על מנת לבנות וכן נמי (שבת מב:) במעות שעל הכר [שם קמב:] ומטה שיש עליה מעות אמרינן דבמניח נעשו בסיס לדבר האסור ואפי' לאחר שנטלו [מהם] המעות אסורי' אע"ג דליכא אלא איסורא דרבנן לפיכך פירשו ז"ל שאע"פ שאסור לפחות אעפ"כ אין הפירות מוקצין מחמת איסור הסתירה דלא אמרי' מוקצה מחמת איסור אלא בשהאיסור בגופן או שנעשה בסיס לדבר האסור דומיא (דנר) [דכר] אבל הכא הפירות ראויין ולא נעשו בסיס לבית אלא שדבר אחר גורם שאינו יכול להנות מהן ואינו אלא כאילו היו פירותיו במקום שאינו יכול להלך שם:

גמ' והא אמרת רישא אין מבקעין כלל. קס"ד דטעמא דמתני' לאו משום מוקצה תנא ברישא אין מבקעין אלא משום מלאכה וטרחא וה"ק אין מבקעין עצים לא מן הקורות הנשברים מעיו"ט ועומדין להיסק ולא מן הקורה וכו' וזו ואצ"ל לומר זו קתני והיינו דמותבינן והא אמרת רישא אין מבקעין עצים כלל והדר קתני דבקופיץ שרי:

חסורי מיחסרא והכי קתני וכו'. וטעמא דרישא משום מוקצה:

סואר. סדור של קורות המושכבים לארץ שלא יתעקמו ועומדין לבנין:

ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט. ואע"ג דהשתא להיסק קיימא בין השמשות לאו להכי קיימא:

תניא כוותיה דשמואל. דטעמא דמתני' משום מוקצה:

ומקשו הכא למה התירו לבקע אפי' ע"י שינוי והא מכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט נינהו ותירץ הראב"ד ז"ל דכיון דאי אפשר לבשל ולאפות בלא עצים עשו אותו כדיכת מלח שהתירו אותה ע"י שינוי ול"נ כל שהוא נהנה מגופו של דבר כאוכל נפש עצמו הוא ולא דמי למכשירין שאין אדם נהנה מן המכשירין עצמן כסכין ושפוד ותנור אלא ממה שהוכשר על ידיהם משא"כ בעצים שנהנה מהן בעצמן שעושה מהן מדורה ומתחמם כנגדה וכיון שבקען לעשות מדורה שרי אע"ג דאפשר מאתמול אף לבשל בהן שרי משום מתוך ומיהו כיון שמבקעין לצורך עשיית כלים לא התירו לבקע אלא ע"י שינוי וכתבו בתוספות שלא התירו לבקע אלא מן הקורות הגדולות אבל עצים דקים שנוחין להדליק בלא בקוע אסור דמלאכה שאינה צריכה היא ומלאכה גמורה דאורייתא היא מדאמרי' בפרק כלל גדול (דף עד:) האי מאן דסלית סילתי חייב משום טוחן:

לא שנו אלא בנקבות שלו. בראשו הרחב שקוצצין בו העץ לרחבו דדמי למלאכת אומן:

אבל בזכרות שלו. בראשו הקצר שמבקעין בו עצים מותר ובאתריה דהאי היו עושין לקרדום נקבות וזכרות וקופיץ כולו זכרות ואיכא דמתני לה להא דרב חנינא אסיפא דמתני' ובאתריה דהאי היו עושין לקופיץ נקבות וזכרות וקרדום כוליה נקבות:

חותמות שבקרקע. כגון דלתות בורות ומערות הסגורים בחבלי קשרין:

מתיר. את הקשר דהא לאו קשר של קיימא הוא שהרי להתיר תמיד הוא עשוי:

אבל לא מפקיע. החבל לסתור עבותו וגדילתו:

ולא חותך. דהא סתירה הוא ויש סתירה בבנין של קרקע:

ושל כלים. כגון תיבה נעולה הסגורה ע"י קשר חבל:

מתיר ומפקיע וחותך. דאין בנין וסתירה בכלים:

מתני' אין פוחתין את הנר. ליטול א' מהביצים של יוצר לתחוב אגרופו בתוכו:

מפני שהוא עושה כלי. שאע"פ שלא נשרפו מ"מ הא חזי לקבולי ביה פשיטי כדקאי השתא כך פרש"י ז"ל ולא נהירא דבגמרא מוכח דבפחיתה זו הוי מנא אפי' לקבולי טומאה ולפי פרש"י א"כ א"א דכיון שעדיין לא נשרף בכבשן כלי אדמה הוא שאינו מקבל טומאה לפיכך פירשו שדרך היוצרים לעשות כסוי לכלי חרס שיש להן בית קבול ומשימין אותם בכבשן כדי שיתייבשו מעט לפי שא"א לתקנן בעודם לחים ואח"כ מוציאין אותן קודם שישרפו לגמרי ונוטלין כסויין ומתקנין אותם ואותה נטילת כסוי מקריא פחיתה והיינו דתנן אין פוחתין את הנר כלומר אין נוטלין כסויו ממנו דנטילתו משוי ליה מנא ואפי' לקבל טומאה דכיון דאיכא הסיקא קצת לא חשיב ליה כלי אדמה:

ואין עושין פחמין. משום דמכבה הוא ורש"י ז"ל פי' דאינהו נמי כלים נינהו לצורפי זהב ופתילה נמי כלי הוא:

רבי יהודה אומר חותכה באור לשתי נרות. מיהו מודה ר' יהודה ברישא דאע"ג דשרי במכשירין בעשיית כלי מיהא אסור וכדכתיבנא לעיל:

גמ' חותכה באור בפי ב' נרות. נותן שתי ראשיה בתוך ב' נרות אם צריך להדליקן כאחת ומדליק באמצעיתה דלא מוכחא דלתקוני מנא קא מכוין אלא להדלקה בעלמא. ירושל' בצריך לשתיהן: