ר"ן על ביצה י:

אמר רב חסדא בהמה חציה של נכרי וכו' עיסה חציה של נכרי וכו'. דהא איפשר למיפלגה בלישה. איכא מאן דאמר אפי' בתנור אחד לא שרו לאפותה מטעמא דרבי שמעון בן אלעזר דאמר [דף יז.] שהפת יפה בזמן שהתנור מלא דלא שריא מהאי טעמא אלא בשלו אבל לרבות בשל נכרי לא ואיכא מאן דאמר דשרי ורב חסדא לא אסר אלא בעיסה מרובה שיש בה יותר ממלוי תנור והא דתנן עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה חייבת בחלה ונאפת ביו"ט והביאה הרב אלפסי ז"ל בסמוך ומשמע מיניה דאע"ג דאפשר למפלגה בלישה שרי דהתם הוה איפשר למשקל חלק רועים ממנה הא אוקים לה בגמרא כגון דאית ליה נבלה דאיפשר לפייס הכלבים בנבלה ומשמע לי' דהאי טעמא עדיף טפי מהואיל דאע"ג דאפילו לרבה דאית ליה הואיל ה"מ לענין מלקי הוא דלא לקי אבל איסורא מיהא איכא הכא אפילו איסורא ליכא משום דהכא לא מיתסר מידי דהא אית ליה נבלה אבל באופה מיו"ט לחול הא מחסרי אורחים שצריך שיבאו מעלמא ובזה אין צריך למה שנדחקו בו אחרים:

בעי מיני' מרב הונא הני בני באגא. בני ישראל הדרים בכפרים:

דרמו עליהו קמחא דבני חילא. המלך הטיל עליהם לאפות ולבשל לבני חילא אנשי מלחמתו:

דאמר ריב"ל מזמנין את הכותי בשבת. כלומר ולא חיישי' לשיורי כוסות כדאיתא בגמרא:

ואין מזמנין את הכותי ביו"ט גזירה שמא ירבה בשבילו. פי' בקדרה אחרת דאי באותה קדרה ודאי שרי שהקדרה יפה בשיש בה בשר מרובה ואע"ג דאפי' בקדרה אחרת לא מיתסר מדאורייתא דהא קי"ל כרבה דאית ליה הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים חזי ליה אפי' הכי כיון שהוא עשוי להרבות בשבילו חיישי' ואחרים פירשו דלשמא ירבה בשבילו דברים האסורים חיישינן דאיכא איסורא דאורייתא ואם תאמר הני עבדי דילן היכי מבשלינן להו ביומא טבא ולא חיישינן שמא ירבה בשבילן י"ל דכיון דגזירה דשמא ירבה ליתא אלא או מחמת דברים אסורים או מחמת קדרה אחרת בעבדי דילן לא שייך הכי כלל דבמזומנין בלבד שאדם עשוי להתכבד בהן הוא דאיכא למיחש להכי ומיהו משמע דלהרבות בפת בשבילן אסור אלא בדאית ליה מידי אחרינא דאיפשר לפרנסינהו ביה וכדאמרינן בעיסת הכלבים [דף כא.] ואע"פ שראיתי מי שהתיר מפני שמזונתם עלינו ומטעם זה התירו אף בנכרי ההולך עם ישראל מפני שמזונותיו עליו לא נתחוור לי אלא לדברי מי שפוסק כרבי עקיבא דאמר דאפי' נפש בהמה במשמע מפני שמזונותיה עלינו וכמו שאכתוב בסמוך בסייעתא דשמיא אבל לדעת הרב אלפסי שפוסק כר' יוסי הגלילי אינו נראה כלל:

והוי יודע שהרמב"ם פסקה לדרב הונא בפרק ראשון מהלכות שביתת יו"ט ולא דחאה מפני הא דריב"ל לפי שהוא ז"ל מפרש הא דרב הונא בענין שלא היה אפשר למשקל ריפתא לינוקא אם לא יאפה את כולה וכה"ג ודאי שרי דבדידיה קא טרח ולפיכך נראה שהוא ז"ל לא היה גורס בשמועתינו בגמרא ופליגא דריב"ל אבל הרב אלפסי ז"ל נראה שהיה גורס כן ומוקי הא דרב הונא בדאפשר למשקל רפתא לינוקא אפילו כי לא אפי לה כולה ומש"ה מידחיא דרב הונא מקמי דריב"ל ופליגא נמי עלה דרב חסדא דלעיל בסמוך דהא הכא אפשר למיפלגה בלישה וכבר הארכתי יותר מזה בחידושי:

איתמר האופה מיום טוב לחול. לאחר שסעד אופה דהא ודאי לחול הוא:

והילכתא כרבה. ומיהו ה"מ לענין מלקות אבל איסורא מיהא איכא כדתנן [דף טו:] אין אופין מיו"ט לשבת ק"ו מיו"ט לחול וכבר הארכתי בשמועה זו בפרק אלו עוברין בס"ד:

תניא אך אשר יאכל לכל נפש וכו'. וחייבת בחלה דלחם קרינא ביה:

ונאפת ביו"ט משום חלק הרועים ואמרי' בגמ' דדוקא בדאית ליה נבלה הוא דשרי מפני שיכול לפייס הכלבים בנבלה וכמו שכתבתי למעלה:

הילכך קי"ל דלכם ולא לנכרי דכולהו מודו ביה אבל לענין כלבים פסק הרב אלפסי ז"ל כר' יוסי הגלילי ממתני' דקתני ונאפת ביו"ט דמשמע דדוקא בזמן שהרועים אוכלים ממנה הא בשביל כלבים לא אבל הר"ז הלוי ז"ל חלק עליו ואומר דהא לא מכרעת דאפשר דאפילו ר' עקיבא מודה בה דכיון דאפשר לכלבים בעיסה לא אפינן להו והא ודאי ליתא דלר' עקיבא כיון דאפי' נפש בהמה במשמע כל מאי דשריא לאדם איכא למישרי לבהמה שהרי בתיבה אחת הוציאן הכתוב ובשמעתין בגמ' נמי מוכח דלמאן דאמר אפילו נפש בהמה במשמע שרי לבשל בשר לכלב אע"פ שאפשר להם לאכלו בלא אפייה ועוד הקשה הר"ז הלוי על הרב אלפסי ז"ל מסוגיית הגמ' וכתוב בחידושי ולפיכך פסק כרבי עקיבא אבל דברי הרב אלפסי ז"ל עיקר: