ר"ן על עבודה זרה טז:

ועלה של חלתית. מפרשי בגמרא דלא נצרכה אלא לקורטין שבו כלומר הנדבקין בעלין וקמ"ל דלא חיישינן שמא ערבו בהן מאותן קורטין שחתכו מן האילן בסכינא דארמאי ונתנום בעלין משום דאם איתא דהכי הוה משרק הוו שרקי. כלומר נופלין היו מן העלין :

וזיתי גלוסקא המגולגלין. שנתחממו ונרפו מחמת שמנן ונעשו רפין כמו ביצה מגולגלת וקמ"ל דלא חיישינן שמא נתן לתוכן יין:

רבי יוסי אומר השלחין אסורין. מפרשינן בגמרא שאוחזן בידו וגרעינתו נשמטת והיינו לשון שלחין שמשתלחין הגרעינין מעצמן וכיון דרפו כולי האי בידוע שנתן לתוכן יין:

מן הסלולה. כשנותן אותן בסל למוכרן בשוק לאלתר אסורין לפי שאז (אין) מזלף עליהן יין אבל מן ההפתק דהיינו מקום כינוסן מותר לפי שאין נותן בהם יין דמקלקל להו:

וכן בתרומה. מפרשינן בגמרא וכן לכהן החשוד למכור תרומה בשם חולין כלומר מפני שהתרומה אין דמיה יקרין שאינה ראוי' אלא לכהנים ולפניו הוא דאסור אבל הבא מן האוצר ומן הספינה מותר משום דאירתותי מירתת סבר שמעי ליה רבנן ומפסידו לי כלומר שיפקירו את האוצר:

גמ' תנינא להא דת"ר יושב ישראל בצד עדרו של עובד כוכבים. ואע"פ שאינו רואהו:

דאי משום איערובי. דבר טמא:

מיסרח סרי. הלכך לא מערבי ואחרים פירשו אי משום איערובי שדרך הוא לערב בדבש דברים אחרים ונימוחו בתוכו וחוזרין דבש ליכא למיחש בהכי לפי שהמתערב בו עד שלא נמוח מסריח ומותר וכדאמרי' בתמורה בפרק כל האסורין (דף לא.) אפרוח ביצה טריפה מותר דאימת קא גדיל לכי מסרח ההיא שעתא עפרא בעלמא הוא:

כל שראשה ושדרה ניכר. פירש ז"ל שהדגים נכרין בראש ושדרה שהטהורין ראשן עגול ושל טמאין חד וטהורין יש להן חוט השדרה וטמאין אין להם:

כל שכלבית אחת או שתי כלביות משוטטות בו. פירש רש"י כלבית דג טמא הוא וגדל מאליו בציר של דגים טהורין. ואם יש ציר של דג טמא עמו לא תגדל בו כלבית והיא עצמה טמאה וכן משמע בפ' גיד הנשה (דף צז.) דכלבית דג טמא הוא דאמרי' התם [ע"ש] כלבית באלפס הוא ושיעורה בששים אבל ר"ח ז"ל כתב שהוא דג טהור שכיון שיש בציר דג קטן אחד טהור אף כל הציר אנו מחזיקין בטהור ולפי זה כלבית פירושו דג קטן בין טמא בין טהור והאי דפרק גיד הנשה טמא והאי דשמעתין טהור. וא"ת הא בטרית בעי' שיהא ראש ושדרה נכרת לכל אחד ואחד אלמא אין סומכין בחתיכה על סימני חברתה ואפילו לטבל בצירן כמו שנכתוב לפנינו בס"ד וה"נ לא נסמוך על הציר אע"פ שיש בתוכו דג טהור י"ל דקל הוא שהקלו חכמים בציר לפי שאיסורו אינו אלא מדבריהם כדאיתא בפרק גיד הנשה (שם) דהא דתניא (חולין דף קיב:) אלה הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהם אסמכתא בעלמא הוא ולפיכך הקלו בו להתירו בדג אחד אבל טרית כיון דלאכילת גופה צריך הכרת ראש ושדרה לכל אחד ואחד אפילו על צירן גזרו משום גופן שכיון שגופן מעורב בצירן אי שרי צירן אכלי נמי גופן אבל ציר זה שאין בו דג טמא כלל מותר בסימן אחד דהיינו כלבית שבו:

השתא אחת אמרת שרי תרי מיבעיא לא קשיא כאי בפתוחות כאן בסתומות. פירש רש"י ז"ל חבית פתוחה לא סגי ליה בחדא דאיכא למימר מעלמא נפל בה וצריך לומר לפי פירושו שכלבית טמאה זו חיה היא זמן מועט בציר דגים טמאים דאי לא היכי חיישינן דלמא מעלמא נפל ומיהו אינה חיה שם הרבה שא"כ אף בסתומות ניחוש שאין לך סתומה שלא היתה מתחלתה פתוחה ומדברי הר"ם במז"ל בפ"ג מהל' מאכלות אסורות נראה דהכי פירושו דבפתוחות סגי להתיר כל החביות בכלבית א' שנמצאת בחבית אחת דכמאן דמערבן בהדי הדדי דמיין אבל בסתומות אין כל החביות מותרות עד שימצאו שם שתי חביות כל אחת בכלבית אחת דכיון דשתים מותרות מוכחא מילתא דכולן מותרות. ולפי זה הא דאמרינן לקמן בגמ' [דף מ.] עובד כוכבים שהביא עריבה מלאה חביות ונמצאת כלבית באחת מהן פתוחות כולן מותרות דכמאן דמערבא בהדי הדדי דמיין סתומות היא מותרת וכולן אסורות היינו דוקא בשלא נמצאת כלבית אלא באחת מהן שאילו נמצאו בשתים היו כלן מותרות ונראה שעל פירוש זה סמך הרב אלפס ז"ל שהשמיטה לו מן ההלכות :

איתמר רב הונא אמר עד שיהא ראש ושדרה ניכר. דס"ל לרב הונא דאיכא בדגים טמאים שראשן עגול או שיש להן חוט השדרה אבל אין בהי שיהא לו שני סימנין הללו ורב נחמן אמר או ראש או שדרה ס"ל שאין בטמאין לא ראש עגול ולא חוט השדרה ולפ"ז הא דאמרינן לעיל בגמרא [דף לט.] אילימא משום דרדיפי מיא והאי דג טמא כיון דלית ליה חוט השדרה לא מצי קאי דאלמא ליכא דג טמא דאית ליה חוט השדרה כרב נחמן אתיא דאילו לרב הונא איכא טמאין דאית להו שדרה ומש"ה בעי הכרת ראש בהדה והרמב"ן ז"ל פירש דרב הונא נמי מודה דדגים טהורין נכרין בראש או בשדרה אלא הכא בדגים חתוכים כל אחד ואחד לשנים ובאין ראש בפני עצמו וגוף בפני עצמו רב נחמן סבר אם ראש קיים וניכר שהוא טהור אוכלין את הגוף דמיניה הוא ואע"פ שהוא טרוף ואינו ניכר ורב הונא סבר דבעינן סימן בכל חתיכה וחתיכה אא"כ הן חתיכות [שוות ומתאימות] והקשה ז"ל א"כ דדגים נכרים בראש ושדרה לעיל [דף לט.] בגמרא דמייתינן מעובדא דמייתי דגים קמי רבנן והוו חיישי' להו לטמאים ובתר הכי בבדיקה יתירה אשכחו להו קלפי למה להו כולי האי לבדקינהו בראש ושדרה ואפשר דאיכא טהורין דדמי לטמאים בראש ושדרה אבל אין לך דג טמא שיהא לו ראש ושדרה כשל טהור כל זה לפי שטת רש"י ז"ל ונמצינו למדין דראש ושדרה סימני דגים טהורין הן אבל הראב"ד ז"ל פירש שזו שאמרו שיהא ראש ושדרה ניכר בטביעת עינא קאמר ויהא ניכר שהוא דג פלוני טהור ואין פירושו מתיישב בהלכה כלל דבגמרא [דף מ.] מותיב רב עוקבא בר חמא לרב הונא ולרב נחמן מדתנן ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת כלו' דמשמע דלית להו סימני טהרה אחריני ולפי' הראב"ד ז"ל מאי קושיא ולפיכך נראה עיקר כפירושו של רש"י ז"ל אלא שכתבה רמב"ן ז"ל דצריכה רבה מפני שלא מצינו בחבור הגאונים ז"ל שיהיה סימן לדגים בראש ושדרה:

אמר רב פפא הלכתא וכו'. לעיל מינה גרסי' בגמרא אמר רב יהודה משמיה דעולא מחלוקת לטבל בצירן אבל בגופן דברי הכל אסור עד שיהא ראש ושדרה נכר לכל אחד ואחד. אמר ר' זירא מריש הוה מטבלינא בצירן כיון דשמעיתא להא דאמר רב יהודה משמיה דעולא מחלוקת לטבל בצירן אפילו בצירן נמי לא מטבלינא. ובתר הכי גרסי' אמר רב פפא הלכתא עד שיהא ראש ושדרה נכר לכל אחד ואחד ומשמע דאפילו לטבל בצירן אמרי' הכי דעלה קאי וזה דעת הרב אלפסי ז"ל והר"ם במז"ל בפ"ג מהל' מאכלות אסורות. מיהו בתר הכי גרסי' בגמרא [שם דף מ.] ההיא ארבא דצחניתא דאתאי לסורא נפק רב הונא בר חיננא חזא ביה קלפי כלומר במקצתה ושריא א"ל רבא מי איכא דשרי כי הא מילתא בדוכתא דשכיחי קילפי כלומר שמא דגים טמאים נתערבו עמה נפקי שיפורי דרבא ואסרי נפקי שיפורי דרב הונא בר חיננא ושרו אמר ר' ירמיה לדידי אמר לי רב פפי כי שרא רב הונא בצירן אבל בגופן לא שרא אמר רב אשי לדידי אמר לי רב פפא כי שרא רב הונא בר חיננא אפילו בגופן ואנא לא מיסר אסרנא ולא משרא שרינא לא מיסר אסרנא ואמר לי רב פפא ולא משרא שרינא דהא אמר רב יהודה משמיה דעולא מחלוקת לטבל בצירן אבל בגופן דברי הכל אסור עד שיהא ראש ושדרה נכר לכל או"א. זו היא סוגית הגמרא. ומעתה פשטא דמלתא דרב אשי שרי צירן בסימן [חתיכה] אחד דהא איהו אדרב הונא בר חיננא סמיך ואי לאו הא דרב יהודה משמיה דעולא אפילו בגופן הוה שרי ונהי דהא דרב יהודה אפיק משריותא גופן צירן מיהא כדקאי קאי ושרי ומעתה למה סמכו הראשונים על רב פפא ולא התירו צירן מדרב אשי. אבל נראה לי לדעתם דאפשר דרב אשי הכי קאמר אי לאו דרב יהודה הוי שרינא אפילו גופן דסמכינא אדרב הונא בר חיננא ודרב נחמן דאמר או ראש או שדרה דהוה אמינא דרב נחמן נמי אפילו גופן שרא אבל כיון דאמר עולא דבגופן נמי אפילו רב נחמן אסר מעתה אין דבריו של רב הונא בר חיננא שהוא מתיר אפילו גופן במקום רב הונא ורב נחמן ורבא ורבי זירא דאסרי. וכיון שכן לא משרא שרינא אפילו צירן דהא דרב הונא בר חיננא אידחיא ליה וליכא מאן דמפליג בין גופן לצירן אלא רב נחמן ולא סמיכנא עליה. ובהאי עובדא דארבא דצחניתא איכא למימר דצחניתא היינו חילק וכדמוכח ממאי דאמרי' לעיל בגמ' [דף לט.] האי צחניתא דפום נהרא שריא ומעתה היכי שריא רב הונא בר חיננא ולא חשש לערבונה. ואפשר דההיא ארבא של חביות מלוחות היתה וסבירא ליה שאין לחוש לתערובות טמאין שטמא והטהור מקלקלין זה את זה לפיכך בשעת מליחה מפרישין הטמאים מתוכן ומשום הכי שריא כי היכי דאיכא מאן דשרי לעיל [דף לד:] חילק אומן ומשום הכי אקשי בגמרא (לרבא) דאסר מדתניא חתיכת דג שיש בה סימן בין בכולה בין במקצתה ואפילו אחת ממאה כולן מותרות ומעשה בעובד כוכבים אחד שהביא גרב מלא חתיכות דג לצידן ובדק רשב"ג ונמצא סימן באחת מהן והתיר את הגרב כולה כלומר דכיון שנמלחו בגרב אחד אין לחוש לתערובת טמאין ומפרקינן תרגמא רב פפא בשחתיכות שוות פירש רש"י ז"ל כשמחברין אותן יחד מתחברות ונכרות שהן כולן מדג אחד אי הכי מאי למימרא מהו דתימא איתרמויי איתרמי קא משמע לן ומדברי הר"ם במז"ל בפרק שלישי מהל' מאכלות אסורות נראה דכי אמרי' בשחתיכות שוות היינו לומר שמתוך חתוכן נראה שהוא מין דג אחד: