ר"ן על עבודה זרה טו:

ואינו אסור עד שתהא תחלתו וגמרו ביד עובד כוכבים. כתב רבינו חננאל ז"ל דסוגיא דשמעתא דכל שהניח עובד כוכבים ונתבשל על ידו עד כדי מאכל בן דרוסאי מקרי תחלתו וגמרו ביד עובד כוכבים ואסור ואע"פ שנגמר בשולו ע"י ישראל ואע"פ שיש חולקין עליו ואומר דכל שבא לידי ישראל בענין שאינו ראוי לרוב בני אדם ונגמר בשולו ע"י ישראל מותר דברי רבינו חננאל ז"ל עיקר :

פת שלש מלאכות יש בה:

דשגר עובד כוכבים. הסיק התנור. א"נ שגר ישראל ואפה עובד כוכבים שרי. מיהו דוקא בפת לפי ששגירת התנור היא מלאכה מיוחדת בו אבל בשאר תבשילין לא והכי מוכחא כולה שמעתין דאמרינן שופתת אשה קדרה ואמרינן הניח ישראל בשר ע"ג גחלים ומשמע דהדלקת האש בלחוד לא מהני וכן כתבו הראשונים ז"ל ואין בדבר ספק כלל וכבר כתבתי למעלה מה שנראה לי דהא דאמר ר' יוחנן דוקא בפת שלנו אבל בפת שלהם אינה ניתרת במלאכות הללו:

ואתא ישראל וחתה חתויי שפיר דמי. פירש רש"י ז"ל שבחתיית הגחלים מתחמם האש ויצא חומן של גחלים נראה מדבריו דבעינן קרובי בשולא ע"י ישראל אבל כגון אלו שנוהגין שישראל זורק עץ לתוך התנור כתב הרמב"ן ז"ל דלא מהני והביא ראיה מדאמרינן לעיל [דף לח.] בסמוך היכי דמי אילימא דכי לא מהפך ביה הוה בשיל מאי עביד ואלא דכי לא מהפך ביה לא בשיל אמאי מותר אלמא כל היכא דלא מנכר בישוליה לאו כלום הוא דבעינן או קרובי בישולא או בישולא ומ"מ הורה הרב ז"ל דאי מייתי ישראל גחלים ומשים בתוך התנור או בתוך הפורני ומהן מדליקין את האש דאפשר שהוא מותר דישראל שגריה לההוא תנורא כיון שהוא הביא שם עיקר האש:

ואף היתר זה אינו ברור בעיני שאם באנו לדמותה לההיא דלעיל אף בענין זה אסור דה"ל כי ההיא דאמרינן לעיל ואלא דכי לא מהפך ביה לא מטי אמאי מותר דה"נ במעשיו של ישראל לא היה תנור זה ראוי לאפות בו את הפת וכיון שע"י תוספתו של עובד כוכבים נראה לכך ה"ל כאילו שגריה עובד כוכבים לההוא תנורא ולא עוד אלא שקרוב אני לומר דהשלכת עץ לתנור הראוי לאפות מהני טפי מהיכא שישראל הביא עיקר האש ואינו ראוי לאפות דבעץ איכא קרובי בשולא מיהת וכ"ת כש"כ דבמביא עיקר האש איכא קרובי בשולא ליתא משום דמשמע דקרובי בשולא [לא] מהני אלא היכא שיש שם אש הראוי לבשל דאי לא תימא הכי היכי אמרינן לעיל ואלא דכי לא מהפך ביה לא מטי אמאי מותר דהא ודאי א"א דלא ליהוי קרובי בשולא בהנחת ישראל אלא ודאי כיון דכשעשה ישראל מעשה שלו [לא] היה ראוי להתבשל אין בקרוב בשול של ישראל כלום ולפיכך המשים מעט גחלים בתנור לא עשה ולא כלום אבל המשליך עץ בתנור שהוא ראוי לאפות קרובי בשולא איכא דא"א בלאו הכי ואע"פ שאין זמן הקרוב נכר משמע דמהני דהא פסק ר' יוחנן ואמר דכי ישראל מחתה בגחלים שרי ואע"פ שאפשר שלא יהא נכר זמן קרוב האפייה בכך והרמב"ן ז"ל כתב שהרב אלפסי ז"ל גורס וישראל מהדר הדרויי כלומר שישראל מהפך בפת דלמטי ליה בשולא מכל צדדיו דהיינו אפייה גמורה הנכרת בפת אבל לא מצאתי גירסא זו בהלכות וכן דעת הר"ם במז"ל להתיר בעץ בפרק י"ז מהל' מאכלות אסורות:

דג מליח. פירש רש"י ז"ל דבדג שמלחו עובד כוכבים פליגי דחזקיה סבר שאינו נאסר מחמת שנמלח ביד עובד כוכבים דאין זה בשול ורבי יוחנן אסר דמליחתו זהו בשולו וכן נראה מדברי הר"ם במז"ל בפרק י"ז מהלכות מאכלות אסורות ואינו נראה דא"כ לרבי יוחנן דאמר דמליחתו זהו בשולו תיקשי ליה מתני' דתנן בפירקין דכבשין שאין דרכן לתת לתוכן יין וחומץ מותרין ואמאי נימא כבוש הרי הוא כמבושל אלא ש"מ שלא גזרו משום בשולי עובדי כוכבים אלא על תולדות האור וא"כ תיקשי לרבי יוחנן לפיכך נראין הדברים דהכא בדג גדול מליח שצלאו עובד כוכבים פליגי דחזקיה שרי כיון דנאכל ע"י הדחק כמות שהוא מלוח ורבי יוחנן אסר דקסבר אכילה ע"י הדחק בכי הא לא שמה אכילה וסבר ליה נמי דעולה הוא על שולחן מלכים [וכן כתב במרדכי גם בשם רבינו שמעיה ע"ש]. ואפשר לתרץ לפי פירושו של רש"י שהכבשין ששנינו במשנתנו דוקא בשאינן עולין על שולחן מלכים ולפיכך שרו אפילו לרבי יוחנן דסבר שאפילו על המתבשלין שלא ע"י האור ותולדותיו גזרו רבנן וכיון דקי"ל כחזקיה שמעינן מינה לפי פירושו ז"ל שאין במליח משום בשולי עובדי כוכבים ובירושלמי פרק הנודר מן המבושל אמרו שאין במעושן משום בישולי עובדי כוכבים וכתבו הר"ם במז"ל בפרק הנזכר:

ביצה צלויה. שצלאה עובד כוכבים:

חזקיה ובר קפרא שרו. הואיל ובלוע אוכל דידה ולא נגע עובד כוכבים באוכלא (ולא כתב כרבי יוחנן) אבל בדג מליח הלכה כחזקיה יש חולקין בזה ופוסקין כרבי יוחנן אף בדג מליח משום דהא דרב [אסי] דאמר דגים קטנים מלוחין אין בהן משום בשולי עובד כוכבים כוותיה שייכא וכן דעת הרב רבי יונה וזה על דרך מי שמפרש דג מליח שצלאו עובד כוכבים קאמר:

קפריסין. הן ממין צלף ושומר לפרי הן ודרך לאכלן חיין ויש ששולקין אותן ואם בשלן עובד כוכבים מותרין:

קפלוטות. כרתי נאכלות כמו שהן חיין:

והמטליא. בגמרא מפרש היכי עבדי לה:

והחמין. מים חמין דהא אין משתנים מברייתן ע"י האור וקליות נמי לא נשתנו:

וה"מ קפריסין וקפלטאות הבאות מן האוצר. דבלאו הכי איכא למיחש בהו לזלוף יין נסך:

וכספן. פסולת של תמרים שעושין מהן שכר וחולטין אותו בחמין ואוכלין אותו:

בין ביורה גדולה. אע"פ שאפשר שבשלו דבר איסור בתוכה:

נותן טעם לפגם. פלוגתייהו בפרק בתרא (דף סז:) וכל גיעולי עובד כוכבים נותנין טעם לפגם שהרי נתבשל שם האיסור מאתמול וכבר הפיג טעמו ונפסל בלינה חוץ מקדרה בת יומא דנותן טעם לשבח ואסור וסתם כליהם של עובדי כוכבים אינן בני יומן:

אי משום ערובי. שמא נתערב בו יין:

מסרי. מסריח:

אהיני. תמרים:

מרים. אין נאכלין חיין ובשולם ממתקן:

מציעי. נאכלין חיין ע"י הדחק:

שתיתא. תבשיל העשוי מקמח של קליות שיבשן בתנור ויש שעושין אותו מקמח של עדשים ולפי שהן מתוקין יותר מדאי נותן שם חומץ ואפילו במיא אסור משום דמיחלף בטלופחי דחלא אבל בחיטי או בשערי אין דרך לתת חומץ:

מאי שנא ממורייס. דרובא דעלמא שדו ביה חמרא והוי כידוע:

התם חמרא לעבורי זוהמא. דדגים והוי כמאן דאזיל לאבוד:

והלכתא כותיה. מיהו לדידן דקי"ל דבסתם יינן אפילו יין ביין ימכר כולו לעובד כוכבים חוץ מדמי יין נסך כדאיתא לקמן בפ' השוכר (דף עד.) ה"נ ימכרו הכבשים חוץ מדמי שבח היין והקשה הראב"ד ז"ל כיון שבידוע אסור מספיקא נמי יהא אסור בהנאה ואפילו לרבנן כיון שדרכן לתת בהן יין כדאסר ר"מ גבינת בית אונייקי בהנאה וכדתנן [דף כט:] א"כ [למה לא] אסרוה בהנאה ותירץ ז"ל דהתם שאני דכיון דכ"ע מעמידין בקיבה חיישינן לקיבת עבודת כוכבים ולר"מ חיישינן אפילו למיעוטא אבל הכא כיון דלא ידיע אי רמא ביה חמרא אי לא מספיקא לא מחמרינן ביה כולי האי לאסריה בהנאה ותנן נמי (טהרות פ"ד משנה ו) גבי טומאה כי האי גוונא היו שני רוקין אחד טמא ואחד טהור תולין על מגען ועל הסיטן ברה"י וכו' היה רוק אחד ונגעו והסיטו ברה"ר שורף עליו וא"צ לומר ברה"י ש"מ דאע"ג דב' רוקין חדא ספקא וברוק אחד חדא ספקא כיון דהכא שמא לא נגע בטמא והכא ודאי נגע ביה זה טמא וזה תולין וה"נ קיבה שהעמידו בה גבינה זו לרוק אחד ספק טמא ספק טהור דמיא דאף היא ספק של עבודת כוכבים ספק של נבלה גרידא ואין כאן קיבה שהוחזקה בהיתר הנאה כרוק טהור כי היכי דנדמיה לב' רוקין ויש שתרצו דכי אמרינן בגבינה מפני מה לא אסרוה בהנאה היינו טעמא משום דכיון דאוקומי קא מוקים כמאן דאיתיה לאיסורא בעיניה דמי הלכך כל שודאו אסור בהנאה ספיקו נמי אסור אבל בכבשין דליתיה לאיסורא בעיניה אע"ג דודאו אסור בהנאה דיינו לגזור איסור אכילה בספקו: