ר"ן (מיוחס לו) שבת ח

ז"ל אלא דבמזיד אפי' משחשיכה אסרו אפי' לאותה חצר:

[דף ד' ע"א] גופא בעי רב ביבי הדביק פת בתנור וכו' פי' הרי"ף ז"ל דהכא לא אטרחוה לאהדורי אסכין לרדות שהוא רידוי כלאחר יד ושרי לכבוד השבת כדאמרי' בפ' כל כתבי הקודש שכח פת בתנור וקידש עליו היום מציל מזון שלש סעודות ואומר לאחרים באו והצילו לכם וכשהוא מרדה לא ירדה במרדה אלא בסכין והכא קא בעי רב ביבי אי התירו לו לרדות כדרכו במרדה כי היכי דלא ליתי לידי חילול שבת. ודוקא בסכין התירו ולכבוד שבת הא שלא לכבוד שבת אסור אפי' בסכין תדע דהתם קס"ד דבמרדה כדרכו הוי איסור תורה ולא שרי' אפי' לכבוד שבת אלא בסכין דוקא ואקשי' עלה מדתניא יצא תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה ופרקי' התם אע"ג דרדייה כדרכו לא הוי איסור תורה דוקא לכבוד שבת הוא דשרו וכל מה דאפשר לשנוי משנינן דהיינו בסכין אבל כאורחי' לא, והא דאמרינן בפירקין אין נותנין פת בתנור אלא כדי שיקרמו פני' לא למימר דאם קרמו מבעוד יום דמותר לרדותו בשבת כדרכו אלא בסכין דוקא ולכבוד שבת. וכן הא דאמרינן בתקיעות שבת ושוהה כדי לצלות דג קטן או להדביק פת בתנור דמשמע דרודין היו משחשיכה דוקא בסכין ע"כ שיטת הרי"ף ז"ל:

וכי אומרים לו לאדם עמוד וחטא וכו'. וא"ת אין הכי נמי דהא אמרי' התם פרק בכל מערבין חבר שאמר לעם הארץ לקוט לך תאנים מתאנתי יתרום החבר מתאנים שבביתו כנגד אותן שילקוט עם הארץ לפי שעם הארץ חשוד לאכול בלא תרומה, ואקשי' התם וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף כלומר דהא בעינן שיתרום מתאנה שלקט עם הארץ ופרקי' התם ניחא לי' לחבר דליעבד איסורא זוטא ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה, וי"ל דכיון דעל ידו של חבר הולך שם עם הארץ ללקוט ואיהו לא הוה לקיט אלא משום חבר בדין הוא דלמטיי' לי' שיבא מכשורי ועוד י"ל דשאני פת דממילא קא אתי ולית בה אלא חיובא דקרבן לא התירו אבל התם דאיכא איסורא רבה דליכול עם הארץ טבלים התירו:

למימרא דפשיטא לי' לרבה דבקלוטה וכו'. וא"ת דלמא אכתי לא אפשיטא לי' בעיא ומייתי שפיר הא דהזורק דלעולם לר"ע למטה מעשרה קלוטה כמי שהונחה דמיא דאי הא דהזורק למטה מעשרה ר"ע הוא דלא בעי מקום ארבעה דקלוטה כמי שהונחה דמיא ואי הא דהזורק למעלה מעשרה מתני' כולי עלמא היא דכולהו מודו דלמטה מעשרה כמי שהונחה דמיא וכיון שכן מתני' לא נפקי מדר' עקיבא תירץ הרמב"ן ז"ל דלעולם פשיטא לי' לרבה דלמטה מעשרה פליגי ובטעמא דקלוטה כיון דאוקמה למתני' כר' עקיבא ובלמעלה מעשרה אפי' ר' עקיבא מודה דפטור דאי בלמעלה מעשרה פליגי וטעמיה דר' עקיבא משום דיליף זורק ממושיט ה"ה דאיכא למימר הדין טעמא בלמטה מעשרה ולא מחייב ר' עקיבא מטעמא דקלוטה ולעולם בעלמא בעי' מקום ארבעה ותו לא אתיא מתני' כותי' וקשיא לי דהא רבה גופי' קא מסהיד בבעי' דלמטה מעשרה הוי טעמא משום קלוטה ולא משום דילפינן זורק ממושיט, וי"מ דאם איתא דפלוגתייהו בילפי' זורק ממושיט מנא לי' לרבה דבקלוטה פליגי דלמא ר' עקיבא כי מחייב דוקא למעלה מעשרה דדמי למושיט ממש אבל למטה מעשרה לא משום דלא דמי למושיט ותלמודא אדכר דלרבה מספקא לי' וממילא שמעינן דהא נמי הוו בכלל הספק:

[ע"ב] הא מני ר' היא דתניא זרק וכו' פי' הרא"ה ז"ל דהא דרב יוסף לאו אקושיין איתמ' דמאי ראי' מייתי' מיהו אכתי איכא למימר עקירה מיהת בעינן, אלא אמתני' איתמר דמקשי' והא בעינן מקום ארבעה ופרקי' דר' היא. וה"ה דמצי לאקשוי מאי דאקשינן לרבה אלא דעדיפא מינה קא מקשי לי' ומוקי לה בדאביי ולא בעי לאוקמא באילן העומד ברה"י ואין נופו נוטה לרה"ר דבהנחה כל דהוא סגיא ברה"י כדלקמן משום דאי כולו ברשות היחיד אפי' חכמים היו מחייבין:

[דף ה' ע"א] אלא א"ר זירא הא מני אחרים היא וכו' פי' ולאו אקושיין איתמר הא דר' זירא אלא אמתני' דהא פרכי' עלה בקושיין דדלמא הנחה הוא דלא בעינן הא עקירה בעינן כדפרישית לעיל:

איכפל תנא לאשמועינן כל הני. פי' מי הזקיקו לתנא דמתני' לאשמועינן דין דמוציא ומכניס אוקימתי דלא שכיחן ליתני פשט כנף בגדו לפנים ולא הי' לו לטרוח בהני אוקימתי וא"ת והא אצטריך לאוקמה בשלשל ידו למטה משלשה משום סיפא דמתני' דקתני פשט העני את ידו לפנים ונטל ב"ה מתוכה פטור ולאשמועינן דאע"ג דידו למטה משלשה לא אמרינן דכל פחות משלשה כלבוד דמי וכאלו מונח החפץ בקרקע כיון דידו לא קיימא במקום גופו ואגד גופו שמי' אגד, וי"ל דאי לאשמועינן הא הוי לי' למיתני בהדיא דאיירי בלמטה משלשה ולא הוי לי' למסתם סתומי:

נעקר ממקומו וקבל פטור, וא"ת פשיטא דהא אין כאן הנחה מכחו וי"ל דקמ"ל דאע"ג שנתכוין לזורקה לאדם זה ואיהו הוא שקבלה אפ"ה כיון שלא נח מכחו פטור. וא"ת כיון שלא רצה להניח החפץ לילך למקומו אלא הוא בא ועכבה הוה לי כנתכוין זרוק שמונה וזרק ארבעה דחייב כדאמרינן לקמן שהרי כתב שם משמעון. וי"ל דהתם הוא בשההנחה מחמת העקירה אבל כאן שמחמת העקירה היתה ראוי' לילך יותר ובא זה וקלטה בדרך דין הוא דליפטר: