ר"ן בבא מציעא ג

מתניתין שנים אוחזין וכו' וא"ת פרק אלו מציאות הל"ל ברישא ואח"כ מחלוקתן של מוצאי מציאה שעדיין לא למדנו שיזכה המוציא בשום מציאה י"ל דאה"נ אלא משום דתנא מב"ק קא סליק ותנן בפרק הגוזל ישבע כמה הוציא ויטול תנא נמי שנים אוחזין שאף הם נשבעים ונוטלין

שאין לו בה פחות מג' חלקים לא ה"ל לישבע אלא על רביע בלבד שהרי חצי מודה חבירו שאין לו חלק בה: אבל חשו חכמים שאילו לא היה נשבע אלא על הרביע לחוד: שמא היה מתכוין לאותו חלק שמודה בו חבירו ואע"פ שכל הנשבע על דעת ב"ד הוא נשבע מיהא שמעינן שאין סומכין על דעת ב"ד אלא במקום שא"א לישבע בלשון ברור אבל במקום שאפשר לדיין לפרש הדברים איך לישבע טפי עדיף דטפי מסתפי אינש כמזכירים לו צד השבועה שעובר בה משאלו היה נשבע בסתם אע"פ שע"ד ב"ד הוא נשבע ועל דעתם הוא עובר

וזה נוטל רביע: וא"ת לישקול חציו בשבועה מיגו דאי בעי אמר כולה שלי והיה נוטל חציו בשבועה דשאין לו בה פחות מחציו: וא"ת מיגו בשבועת לא אשכחן ליתא דהא אמרינן בפ' המוכר את הבית גבי שטר כיס היוצא על היתומים דנאמן לומר החזרתי בשבועה מיגו דאי בעי אמר נאנסו ומהימן בשבועה וי"ל דכיון שזה תופס ועומד וזה תופס ועומד ה"ל כל חד וחד כאילו מוחזק בכולה וחבירו כאילו מוציאו מידו והוי האי מיגו לאפוקי ממונא ומיגו לאפוקי ממונא לא אמרי' ומכאן למדנו דין זה ויש חולקים דמיגו אפי' לאפוקי ממונא לא אמרי' ושאני הכא דלא אמרי' מיגו אלא בטענות שקולות והכא יותר נוח לו לומר חציו שלי שאינו מעיז פניו כל כך בחבירו מלומר כלה שלי שיצטרך להעיז לגמרי ועוד שאין אומרים מיגו אלא באותו דבר עצמו שהוא טוען או כופר אבל מדבר לדבר לא וגם שיהי' אותם הב' דברים שקולים לפי שאפשר שבדבר א' הוא מעיז ובדבר אחר לא אע"פ שהוא שקול כמותו אינו יכול להעיז ועוד שאילו היה נוטל חצי' יותר היה נוח לו לומר חציו ושיטול כל תביעתו מלומר כולה ולא יטול אלא חציו ולפיכך כשם שאילו אמר כולה שלי אינו נוטל אלא חצי טענתו כך כשאומר חצי' אינו נוטל אלא חצי טענתו והיינו דאמרי' בתוספתא כללו של דבר אינו נוטל אלא חצי טוען בלבד

גמ' ובראיה בעלמא קני לה וא"ת היכי ס"ד הכי דבהדיא תנן לקמן היה רוכב ע"ג בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה אלמא בראי' לא קני שאלו כן למה זכה בה. וי"ל דאי מההוא ה"א מאי אני זכיתי ראיתי' תחלה וא"ת פשיטא סד"א כיון שלא נטלה עד שאמר לו חבירו תנה לי גלי' אדעתא דלצורך חבירו הגביה ולא ניחא ליה דליקני לא בראי' ולא בהגבהה וזכה בה לשם חבירו קמ"ל דאפ"ה כל שעודה בידו נאמן לומר דבראי' זכה בו תחלה. ע"ב אבל מציאה דליכא למימר הכי אימא לא צריכא כלומר וקמ"ל דבין במציאה ובין במו"מ שייכא בהו הוראה ולפיכך הטילו בה חכמים שבועה וקשה דמהכא משמע דבמקום דליכא הוראה לא רמו רבנן שבועה עליה וא"כ מאי קא מקשינן לקמן מתני' דלא כסומכוס דאי כסומכוס הא אמר ממון המוטל בספק חולקים בלא שבועה שאני דלא שייכא ביה הוראה אבל הכא דמורי ואמר רבנן רמו עליה שבועה כדי שיפרוש מהוראתו וע"ק דאמרי' לקמן וכי מאחר שזה תפוס ועומד וזה תפוס ועומד שבועה זו למה ומשני אמר רבי יוחנן שבועה זו תקנת חכמים היא והא הכא משום מורי ואמר נגעו בה וכי תימא דר"י גופא ה"ק שמא יתקוף בטליתו של חבירו כל היכא דאיכא הוראה א"כ היכא מקשינן לקמן בתר מילתא דר"י ונימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא הא לא חשיד אממונא אלא דמורי היתרא ואביי נמי דמשני בההוא דלקמן חיישי' שמא מלוה ישינה כו' לימא משום דמורי ואמר ולפיכך י"א דהני סוגי' פליגי דסוגיא דהכא ס"ל דלא רמו רבנן שבועה עליה אלא היכא שהדבר מוכיח מתוכו דטענין אני מצאתי' דאז איכא לומר מורי ואמר אבל לקמן ר"י ואביי סברי דאפי' היכא שכל אחד אומר סתם כולה שלי רמו רבנן עלי' שבועה ואע"ג דליכא הוראה שהרי אינו מתברר מדבריהם שמחמת מציאה או מחמת מו"מ טוען כ"א עליה ומש"ה הוצרך ר"י לומר הטעם שלא יהי' כ"א הולך ותוקף כו' אע"ג דליכא הוכחה בדבר דמורי ואמר ואביי נמי איצטריך למימר טעמו דשמא מלוה ישינה כו' כי היכי דלא תקשי לן מיגו דחשיד אממונא כו' שאין לתלות הדבר בהוראה כיון שאינו מוכיח מתוכו ומאי דמקשה לימא מתני' דלא כסומכוס לאו לפום טעמא דרב פפא אלא אליבא דר' יוחנן ואביי הוא ולפ"ז מ"ש וכי מאחר שזה תפוס כו':

לאו תלמודא קאמר לה אלא התחלת דברי ר' יוחנן וכאילו אמר ר"י וכי מאחר שזה תפוס ועומד כו' ולענין הלכה נקטינן כריבי יוחנן ואביי דאע"ג דליכא הוכחה דמורי ואמר חולקים בשבועה וי"א שהסוגיות אינן חלוקות אלא הכי סבר דאפי' היכא דליכא הוכחה הוראה אין חולקין אלא בשבועה ובהאי צריכותא הכי נאמר אי תנא מציאה ה"א מציאה הוא וכו' אבל מו"מ כו' קמ"ל דאפי' היכא דליכ' למתלי' בהוראה אמרי' דאין חולקין אלא בשבועה ואי תני מ"ומ ה"א מתני' במ"ומ דשייכא בי' הוראה כגון דנקט זוזי מתרוויהו שה מציאה דלא שייכא בי' הוראה אימא לא קמ"ל ממשנה יתירה דאע"ג דליכא למתלי בהוראה אין חולקין אלא בשבועה:

וכ"ת מאי מקשי' לקמן מ' ומ מאי איכא למימר כלומר דהא איכא פסידא ובדנקיט זוזי מתרווייהו והא מסקינן השתא דמתני' בסתם מ"ומ מתוקמא ומאן לימא לן דאיכא פסידא דלימא דלקנסי' כי היכי דלודי י"ל דמ"מ נקט זוזי מתרווייהו לא נפיק מכללא דמתניתן ובכ"הג מאי אי' למימר הא אית לי' פסידא בוודאי:

וכי מקשי' מ"ומ לחזי זוזי ממאן נקט לפי שיטה זו למאי דה"א דמ"ומ דמתניתי' בדאיכא הוראה מקשי' היכא תיסק אדעתי' הכי הילכך נקטינן מהני תרי סוגיות שאע"פי שאין בדבר אלא קצת הוראה אין חולקי' אלא בשבועה. ומיהו לא תשבש לומר דאפי' היכא דאיכא וודאי רמאי יחלוקו בשבועה דליתא וכדמוכחא סוגי' דלקמן אלא כי מסקינן דאע"ג דליכא הוראה אמרי' דאין חולקי' אלא בשבועה לא באנו אלא לומר שאע"פי שאין בדבר הוכחה של הוראה כגון שכ"א אומר כולה שלי סתם ואינו מתברר מתוך דבריו מחמת איזה דבר טוען עלי' אפ"ה רמו רבנן שבועה עלייהו ומ"מ חולקי' בשבועה כיון דליכא וודאי רמאי אבל היכא דאיכא וודאי רמאי כגון זה אומר אני ארגתי' יהא מונח כמו שפי' רש"י ולפנינו יתבאר עוד זה אומר אני ארגתי' אי מקרי וודאי רמאי או לא ומ"מ כל היכי' דמקרי וודאי רמאי לא אמרי' יחלוקו

ע"ב ולחזי זוזי ממאן נקט פי' רש"י ז"ל כו' וקשה עלי' טובא היכא אמרי' היכא דלא שקיל אלא מחד מנייהו נאמן אפי' אין מקחו בידו והא מוכר ליתי' אלא כעד אחד וכיון שאין מקחו בידו וליכא מגו דאי בעי יהיב לחד מינייהו היאך יהי' עד א' נאמן לאפוקא ממונא לפיכך פיר"ח ז"ל דעולם אין המוכר נאמן אלא כשמקחו בידו והא דפרכי' בקדושין ונחזי זוזי ממאן נקיט לא קאי אסיפא דאין מקחו בידו אלא ארישא דתני' התם בשמקחו בידו נאמן ועלה פריך מאי טעמא נאמן משום מגו דאי בעי מצי יהיב לי' לאותו שאומר שמכרה לו ואמאי א"א שלא יהי' עדים בדבר ונשיילינהו זוזי ממאן נקיט ועלייהו סמכינן ולא על מגו דידי' דמגו במקום עדים לא אמרי' ומשני דנקיט זוזי מתרווייהו מחד מדעתי' ומחד בע"כ ולא ידיע להו לסהדי מאן מדעתי' ומאן בע"כ ובמתני' דהכא דליכא לפרש כי התם דלשיילינהו לסהדי' דמדתנן סיפא ובזמן שהם מודים או שיש להם עדים חולקי' מכלל דרישא בדליכא סהדי פיר"ת ז"ל דה"ק ולחזי זוזי ממאן נקט כלומר דנשיילי' למוכר דנהי דאין עדותו מועיל כלל להפסד הב' דכיון דאין מקחו בידו לא עדיף מע"א מ"מ כיון דעד א' מחייב שבועה דאורייתא לאותו שמכחישו דין הוא שיועיל עדותו לפטור ההיא דמסהיד לי' משבועות משנתינו שאינו אלא שבועת התקנה בלבד:

ואחרי' מוסיפי' שפוטר אפי' משבועה דאוריית' וכן מהר"ם מרוטנבורג ז"ל וראייתו מדדרשינן לכל עון וחטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה מידי לחיובי שבועה כתיב הא לא אמעיט אלא דאינו קם לכל עון ולכל חטאת הא לענין שבועה לא מעטי' קרא וקם בין לחיוב בין לפטור:

ועוד ק"ו הוא איזה כח הוא מרובה מוחזק או שאינו מוחזק הוי אומר כח המוחזק וא"כ ק"ו הוא ומה כשהעד מסייע למי שאינו מוחזק זוקק את המוחזק כ"ש כשמסייע את המוחזק שיפטרנו מן השבועה:

ועוד הביא ראיה מדאמר רבי חייא בעדים מחייבי שבועה מק"ו דפיו וע"א. ואי ס"ד דע"א אינו פוטר מן השבועה לפרוך מה לפיו ועד א' שכשהן מחייבין שבועה אין כיוצא בהן פוטר מאותו שבועה שאם היה אחר בא ומעיד כדברי הנתבע אינו פוטר מן השבועה וכן פיו אם היה עד א' בא ואומר אינך חייב לשלם כלום ואפילו ב' אומרים כן אין פוטרין אותו מן השבועה שחייב את עצמו דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי תאמר בעדים שאפילו נאמר שמחייבים שבועה ישנן בהכחשה בכיוצא בהן:

דאי הדר אתו תרי סהדי אחריני:

ומסייעו לנתבע פטור מן השבועה ועל מה הצד פרכינן כל דהו אע"ג דלא הוי קולא ולא חומרא וכ"ש דהך פירכא פירכא גמורה היא אלא עכ"ל דעד א' פוטר מן השבועה כשם שמחייב עכ"ד ויפה פלפל (ושמעתי בשם אדמ"ו הרב הגאון המפורסם מופת הדור מוה' עקיבא איגר אב"ד ור"מ דק"ק פוזנא להקשות דברים אלו כ"כ הרא"ש ז"ל והא עדיין יקשה דלפרוך מה להנך שאינן בהזמה בכיוצא בהן דאם אחר שהעיד עד א' ונתחייב שבועה אם בא אח"כ ע"א והזים אותו ואמר עמדי היית באותו שעה לא מהני לפוטרו משבועה דמצד הכחשה הראשון נאמן כב' ומצד עד המסייע הא לא מסייע להלוה דלא לוה אלא שמזים ואומר שהעד לא ידע מזה:

אבל מ"מ יכול להיות אמת שהלוה לו וצע"ג) אבל לפי דעתי ראי' זו שהביא מהא דר' חייא אינו ראיי' שאפילו אם נאמר שאין ע"א פוטר משבועת התורה ה"מ כשנתחייב בה על פיו מפני הודאה במקצת אבל כשנתחייב בה עפ"י ע"א וודאי עד אחד המכחישו פוטרו ממנה דע"א שהאמינתו התורה היינו היכא דליכא, הכחשה וכדאמרי' במס' סוטה פ' מי שקינא דע"א אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת היתה שותה דאע"ג דהאי דאמר נטמאת נאמן מן התורה כב' אפ"ה כיון דמכחיש לי' סהדא אחרינא לא מהימן והיינו דאקשי' וכיון דמדאורייתא עד א' מהימן אידך היאך מכחיש לי' והא אמר עולא