ר"ן עבודה זרה מד

תנן ומייתי לה בסו"פ כל הצלמים שאור של חמץ ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה וכו'. וחכמים אומרים בין שנפל איסור בתחילה בין שנפל איסור בסוף אינו אסור עד שיהא בו כדי לחמץ דאלמא דאין היתר מצטרף לאיסור. אדרבה זה וזה גורם הוא ומותר. וניחא לי דשאור זה של תרומה אע"פ שאין בו כדי לחמץ בשעה א' מ"מ נותן טעם הוא בעיסה אלא שכיון שאינו מספיק לחמץ אותו טעם שהוא נותן בעיסה טעם פגום הוא שכל שהעיסה מתחלת להתחמץ ולא נגמרה נפגמה ומשום האי טעמא קרינן בפ' אלו עוברין לסידוק חמץ נוקשה כדאי' התם ומשו"ה מקשינן כיון שאיסור זה בפ"ע הוא נו"ט בעיסה בשעה א' אע"פ שאלו הי' בפ"ע היה פוגם בעיסה כיון שעכשיו בצירוף ההיתר אין טעמו פגמו ליתסר ולהוי כשהשביח ולבסוף פגם לפי שזה אינו צירוף גמור דתימא דאין היתר מצטרף לאיסור שאיסור זה בפ"ע יש בו כדי ליתן טעם בהיתר בשעה אחת. והיתר זה אינו צריך לו לסייעו בנתינת הטעם אלא גרמא בעלמא הוא שגורם לו שאין טעמו של איסור לפגם. ועוד שבאיסור לבדו יש בו כדי לחמץ והיתר אין מסייעו אלא לקרב חימוצו. ומתרצינן דר"ש לטעמי' דאמר איסור ואיסור לא מצטרפי וכ"ש שכל שהאיסור בפ"ע אין בו כח לאסור העיסה בשעה א' אלא בסיועו של היתר שאין ההיתר מסייעו לאסור אע"פ שאינו מסייעו גמור אלא גרמא בעלמא וקירוב שעה א' בעלמא:

ד' ס"ט. גמ' היכי דמי בחזקת המשתמר כדתני' וכו', וא"ת מאי קא מבע"ל כל היכא שלא הודיעו שהוא מפליג היינו חזקת המשתמר תי' הרמב"ן ז"ל דברישא דמתניתין דנכרי שה' מעביר כדי יין תרתי קתיני חזקת המשתמר להיתרא והודיעו שהוא מפליג לאיסורא דמשום דברישא נכרי אוחז כדי יין בידו אע"פ שהן סתומות בפקק של עץ וכמו שפיר' הרב ז"ל במשנתינו ליכא למישרינהו בלא הודיעו שהוא מפליג בלחוד כיון שאינן סתומות יפה. וסיפא דקתני ואם הודיעו שהוא מפליג כדי שישתום וכו' דמכלל דבלא הודיעו שהוא מפליג שרי בסתומות לגמרי היא וכדקתני כדי שישתום וכו' ומתני' הכי קתני נכרי שהי' מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום אם היה בחזקת המשתמר מותר ואע"פ שאינן סתומות אלא בפקק של עץ. ואם הודיעו שהוא מפליג אפי' סתומות לגמרי כדי שישתום ויסתום וינגב אסור הלכך בנכרי שהיה מעביר כדין לא שרינן בפתוחות בלא הודיעו שהוא מפליג בלחוד אלא א"כ הי' בחזקת המשתמר והיינו דבעי בגמ' היכי דמי בחזקת המשתמר ומסקנא בבא להם דרך עקלתון דבכה"ג שרי. הא אילו לא יכול לבא להם דרך עקלתון אע"פ שלא הודיעו שהוא מפליג אסור כיון שהעכו"ם נושא את החבית בידו ואינן סתומות אלא בפקק של עץ וכיוצא בו. והיינו טעמא דבבבא דנכרי שהי' מעביר עם ישראל כדי יין קתני תרתי. חזקת המשתמר להיתרא ואם הודיעו שהוא מפליג לאיסורא ובהנך בבי אחרינא לא קתני אלא הודיעו שהוא מפליג לאסורא משום דבהנהו בבי כיון שאין הנכרי אוחז החבית בידו כלל. לא הודיעו שהוא מפליג שרי. אבל רש"י ז"ל פי' היכי דמי בחזקת המשתמר כדתניא לומר שכל שלא הודיעו שהוא מפליג אע"פ שהפליג מהן יותר ממיל מותר כדתני' בברייתא. וכן נראה מד' הרב אלפסי' ז"ל שפ' בהלכותיו היכי דמי חזקת המשתמר כדתני' וכו' ולא הזכיר בבא עליהם דרך עקלתון:

שם ע"ב. אבל נכרי בחנותו אחיד לי' לדשא ועביד מאי דבעי אימא לא צריכה. כלומר קמ"ל מתני' דלא חיישינן להכי. ומיהו אי חזינן ליה דאיפליג לספינתי', א"נ דאחיד דשא דחנותא אי אית ליה לאשמוטי אסור ואי לא שרי. והיינו דתני' בתוספתא בפונדק ונכנס לכרך אע"פ