ר"ן עבודה זרה כו

דאי בדמים אסור דסחורה היא. וטעמא דאין נהנין אלא בטובה כדי שלא יהיו רגילים בכך. ומיהו בירושלמי מוכח דבשכר ושלא בשכר קאמר לפיכך נראה דבכלל בטובה דאסרי' תרוייהו איתניהו שכר וטובת דברים. ואם הי' שלה ושל אחרים מותר בכל ענין דגרסי' בירושלמי חלילין לשם ע"ז אסור לשכרן. ואם היו מעלין שכר למדינה אע"פ שעושין שכר לע"ז מותר. הגובה של ע"ז אסור ליתן לו. ואם הי' מעלה שכר למדינה אע"פ שהוא גובה לשם ע"ז מותר ליתן לו. מתני' אמרה כן הי' שלה ושל אחרים נהנין מהן בטובה ושלא בטובה. אלמא דבכלל בטובה שכר. ומיהו לענין הלכה אין לסמוך על הירושלמי אלא לענין פי' משנתינו שבכלל בטובה שכר אבל לענין דינא כיון דבגמ' דילן [תרי] לישני נינהו קיי"ל כמאן דמתני לה אסיפא ואפילו שלה ושל אחרים בטובת כומרין אסורין. והירושלמי שכתבנו הוא ע"ד לשון ראשון שבגמרתינו דשלה ושל אחרים אפי' בטובת כומרין מותרים. ומשו"ה הוא מתיר לתת לגובה של ע"ז כיון שהוא מעלה שכר למדינה. ולדידן דקיימא לן כלישנא בתרא אסור והרמב"ן ז"ל התיר אם גובה לשם מדינה אף על פי שבני מדינה נותנים חלקם לע"ז וצ"ע:

דף נ"ב. גמ' סברא הוא מדנכרי עד שתעבד דישראל אסורה מיד. נ"ל דהכי פי' כיון שהוצרך הגמ' להקיש אלוה לכלים מכלל דאי לאו היקשא הו"א דאלוה מתסר מיד דאי לאו הכי היקשא למה לי. וכיון שכן סברא הוא דדוקא בנכרי עד שתעבד דבע"כ הקישה הכתוב. הא דישראל שלא הוקשה אסורה מיד דהוה לי' כע"ז של נכרי אי לא הקישה הכתוב. שכיון שע"ז של ישראל חמורה לענין ביטול מע"ז של נכרי אין לנו ללמוד קולא עלי' מע"ז דנכרי דאין למדין חמור מקל להקל עליו. ואפ"ה לא ניחא לן בהכי ומקשי' ואימא כדנכרי. דלעולם אימא לך שגלה לך הכתוב בע"ז של נכרי שאינה אסורה עד שתעבד וה"ה ע"ז של ישראל שאין ע"ז של ישראל חמורה ממנה אלא למה שהחמיר בה הכתוב שטעונה גניזה. אבל שאר מילי לא הילכך גלי בנכרי וה"ה לשל ישראל ועוד דאפשר שאף ע"ז של ישראל בכלל היקשא דהא אמרי' לקמן דגוים שבא"י שליחותי' דישראל קא עבדי. הילכך אפשר בכלל את אלהיהן איתניהו תרוויהו ע"ז דנכרי וע"ז דישראל:

שם מנין לנכרי שפוסל אלוה ת"ל פסילי אלהיהם וכו'. וא"ת והיאך היו גוים שבא"י יכולים לפסול אלהות שלהם דהא אמרינן לקמן דא"י הי' ירושה לישראל מאבותיהם וגוים שהיו בתוכה כשעבדו ע"ז שליחותי' דישראל עבוד והויא לי' ע"ז של ישראל ואין לה בטלה עולמית. תי' הרמב"ן ז"ל דה"מ כגון אשירה דכיון דמחוברת לקרקע הרי היא כקרקע והויא לי' בכלל ירושתן ומשו"ה טעונה שריפה. אבל ממון האמוריים המטלטל שלהם הי' עד שעת כבוש ומשו"ה היו יכולין לבטל ע"ז שלהן המטלטלת:

שם מנין לע"ז של ישראל שטעונה גניזה. הק' הראב"ד ז"ל תיפוק לי'. מואשריהם תשרפון באש. שאילו הי' לה בטלה לע"ז של ישראל למה הטעינה הכתוב שריפה בבטול בעלמא סגי להו. אלא (ודאי] משום דשליחותי' דישראל עבדו הויא לה ע"ז דישראל ואין לה בטילה כדאמרי' בסוגי' דלקמן. תי' הרמב"ן ז"ל דאי מואשריהם הו"א דגוי העובד ע"ז של ישראל אין לה בטילה עולמית. משום דישראל לא עבדה שיבטלנה. וגוי לאסרה הוי שליח לבטלה לא הוי שליח. אבל ישראל העובד קס"ד דאית לה בטלה דאיהו אסרה ואיהו שרי לה:

שם מאי משמשי' משמשין דנכרי גמר. מיבעי לי' לרמב"ן ז"ל דומיא דבעיא דגמ'.