ר"ן לז
Ran 37 · ר"ן · free full Hebrew text
Open in the reader →טפי מתקנתא דגמרא דלתקנתא דגמרא אי מייתי ראיה מלוה אימת עבדיה לתברא גבי ההוא שטרא מאוחרא דהא כיון דלא מרע ליה אלא מספקא דהשתא איירי ליה ההוא ספקא גבי ונמצא לוה מפסיד אלא דרבנן לא חשו להא מלתא משום דאי הדר מלוה ותבע חוביה זמנא אחרינא בזמן קרוב עד שלא שכחו סהדי דתברא סתמא אימת עבדיה מלוה ה"נ יעידו עדי' ההלואה שאחרוהו וכתבוהו ואי שהי מלוה כדי שישתכח הדבר מעדי ההלואה כך ישתכח הדבר מעדי השובר
וכי תימא זמנין דהני דכירי והני לא דכירי מלתא דחיקתא היא ואין חכמים חוששין לדברים שאינן מצויין אע"פ שאפשר שיבא הדבר לתקלתו של לוה ואי איתא דיכול אדם למחול דבר שלא בא לעולם לתקון דלמחול ליה חוב שיש לו עליו מסך פלוני וכן כל שעבודו של שטר שיהא לו עליו מאותו סך בעצמו ובזה יהיה יותר נשמר הלוה מכל רמאות המלוה אלא שמע מינה דאינו יכול למחול דאי לא תימא הכי לתקון הכי דמרע ליה ודאי ולא ליתקון תברא דלא מרע ליה אלא מספק ואפשר שיתברר הדבר ואכיל מלוה וחדי: וכי תימא בתקנתא דגמרא נמי סגי משום דאי עביד הכי מלוה אנן נמי חיישינן דלמא שטר מאוחר הוא הילכך לא גבי, ליתא (נ) דלמאוחר לא חיישינן אדרבה דחקינן נפשין כי היכא דלא נימא מאוחר הוא וכדמוכח בפ"ק דע"ז (דף יא) בההוא שטרא דהוו כתיבין ביה שית שנין יתירא
ועוד דאי סלקא דעתא בכי הא דלא ידעי זמנא משטרא חיישינן למאוחר למה לי למכתב תברא סתמא לכתוב דלא ידעו זמנא דשטרא ובהכי בלחוד סגי אלא שמע מינה למאוחר לא חיישינן הילכך בתקנתא דגמרא איכא צד דאיכא למיחש לרמאי אלא דלא חששו משום שאין חוששין לדברים שאין מצויין ואי סלקא דעתך אדם מוחל לתקון הכי דליכא למיחש כלל, ואם תדחוק ותאמר דאפילו מייתי ראיה מלוה אימת עבדיה לתברא סתמא לא גבי מידי בשטרא דזמניה בתר הכי משום דאמרינן ודאי ההוא שטרא מאוחרא הוה דאי לא היכי אוזפיה ההוא סך בעצמו ושיצטרך קודם שיוכל לגבות חובו לאייתויי ראיה אימת מיתעביד תברא הילכך בכי האי גונא חיישינן לשטרא מאוחרא אע"ג דבעלמא לא חיישינן לא משמע הכי דמדקאמרינן סתמא משמע דמספיקא בלחוד מרע ליה מ"מ אי ס"ד יכול למחול הרי תקנה זו יותר ברורה ומוציאה מכל ספק וחששא. וכי תימא אי תקון הכי יכול למהדר ביה וכדאמרינן במוכר פירות (ד) דקל דעד שלא באו לעולם יכול לחזור בו לתקון (ה) במעכשיו אינו יכול לחזור בו, וכן כתב הרמב"ן ז"ל בפ' האומר בקדושין וכן נראין הדברים אע"פ שאין דברי רש"י ז"ל מכוון בזה בבבא מציעא אלא ש"מ אינו יכו למחול הילכך בנדון שלפנינו כיון שבתחלה לא נתחייב לו דבר שתחול מחילה עליו שהרי כתוב בלשון השאלה שחנוך הנזכר נדר ולפי הנראה זה היה בדבורא בעלמא והאמינו ראובן בכך ואח"כ נתחייב מחמת מתנת הנכסים ולפי שרצה לעמוד בדבורו נתחייב נמצא שענשו הוא שמתחיל החיוב אין המחילה הקודמת מפקיעתו כלל זהו מה שנראה לי בדין זה: טורטושא
כד שאלת מה שאמרו רבותינו ז"ל עד אחד נאמן באיסורין אם כונתם לומר שעד אחד נאמן באיסורי תורה כמו באיסורי דרבנן
תשובה דבר זה פשוט הוא שהרי אמרו בריש גיטין (דף ב) עד אחד נאמן באיסורין אע"ג דאיסור אישות איסור תורה הוא וכן נמי בריש פרק האשה רבה (דף פח) ביבמות אמרינן דעד אחד נאמן באיסורין גבי הקדש טבל וקונמות אע"פ שכולן איסורי תורה הם