ר"ן לה

הנזכרת בראותה כי הכביד החולי על בעלה נדרה הנאה מיבמה בלא שום מריבה שהיתה עמהם כי אם לעקור היבום במרמה, אחר כך נפטר ראובן וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק, ובקשת שאעמידך על דעתי אם רחל זאת לא תרצה להתיבם לאחד מיבמיה אם היא נקראת מורדת להפסידה כתובתה, ואם נקראת מורדת אם תפסיד כתובתה והתוספת של מנה מאתים או אפילו נכסי צאן בחל כגון אותו ממון האחריות המיוחד ביד השליש הנזכר

כב עוד שאלת אם אותו ממון האחריות יש לו דין בלאותיה הקיימים הואיל ומסתמא שיש ממון הנדוניא הוא או דלמא אמרינן הנך אזדו לעלמא והני. אחריני נינהו גם כי לא גלו אזני השליש לאמר לממון הזה מממון הנדוניא הוא וכיון שכן מי אמרינן כיון שהיבם מזמן עצמו לקחתה והיא אינה רוצה שיתחייב השליש לתת הממון ביד היבם קרן ופירות

(א) תשובה מחלוקת ישנה בין הראשונים אם כותבים אגרת מרד על שומרת יבם אם לאו והרב אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל וגדולי האחרונים ז"ל הסכימו דלא קי"ל כשמואל דאמר בפ' אע"פ (דף ס"ד) אין כותבין וההיא אליבא דמשנה אחרונה אתמר וחזרו לומר במשנה הראשונה כדאיתא בפרק החולץ (דף לט) וכן ראוי להורות ולדון הלכה למעשה, וכיון שכן זו ששנינו ביבמות בפרק ב"ש (קיא) הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אות' עד שיחלוץ לה, לאחר מיתת בעלה מבקשים ממנו שיחלוץ לה (ד) אף לענין שתהא דינה כמורדת תניא דכל לאחר מיתת בעלה או בחיי בעלה ונתכוונה לכך כותבין עליה אגרת מרד וכן כאב הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו והפסידה כתובתה אלא שמבקשין אותו שיחלוץ לה שלא לעגנה ובנדון שלפנינו אין ספק שהדבר מוכיח מתוכו שנתכוונה לכך וכיון שכן דינה כמורדת והפסידה כתובתה עיקר ותוספת ונכסי צאן ברזל שאינן קיימים. ולענין בלאותיה הקיימים אם תפסה אותן לא הפסידתן (ה) לפי שזאת דינה כמורדת האומרת מאיס עלי ולא כמורדת האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה שאילו היא כן היה נראה מן הגמרא שאפילו בלאותיה הקיימים הפסידה אבל זאת שנדרה והנאה ממנו הרי היא אומרת שהוא מאוס עניה וכיון שכן לא הפסידה בלאותיה הקיימים אם תפסה אותם: ולענין (ו) ממון האחריות נראה לי שאפילו הוא מממון הנדוניא איך לו דין בלאותיה הקיימים כלל (ז) דבלאות שנו לפי שהם מוחזקין לאשה שאם תבא לגבות כתובתה שגבה מהם (ח) ואין הבעל יכול לדחותם לשאר נכסים דקי"ל כרב יהודה דאמר בפרק אלמנה (דף סז) המכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן הדין עמה משום שבח בית אביה, ולא עוד אלא שאין הבעל יכול למכרן לדעת מקצת המפרשים ז"ל, נמצא שהם בחזקת שניהם וגופן קנוי לאשה כמו לבעל ולא מתורת שעבוד בלבד (ט) ולפיכך נסתפקו בהם בגמרא אם הפסידתן לפי שאין בדין האומרת מאיס עלי אלא שתפסיד שעבוד שיש לה על נכסי הבעל אבל שיזכה הבעל בנכסים שגופן קנוי לאשה לא איפשטא בגמרא וכיון שכן הבו דלא לוסיף עלה, דוקא בנכסים שהן בחזקתה צ"כ כמו בלאותיה אמרינן דאי תפסה אין מפקין מינה (י) אבל ממון האחריות אפילו נודע שהיה מממון הנדוניא אינו בדין זה שאין לו עליו אלא שעבוד בלבד והבעל דוחה אותה ממנו כמו שרוצה ואין כאן שבח בית אביה. וכ"ש בנדון דלפנינו שאין מוכיח בעסק האחריות שהיה ממון הנדוניא שאיני מסופק שאפילו תפסה יוציאנו מידה ולפיכך ראוי לבית דין אשר שם שידעו הנדר וכחו ואם אין בו פתח או שאינו רוצה למצוא בו, פתח הפסידה כתובתה ותוספת ונכסי צאן ברזל כדין האומרת מאיס עלי ומחזירים ממון האחריות ליבם ומבקשים ממנו לחלוץ אבל לא כופין וזה שתמצא לרמב"ם ז"ל כגון שמרדה בו אין לסמוך בזה למעשה שהוא ז"ל לטעמיה אזיל דבאומרת לבעלה מאיס