ר"ן כח

הגאונים ז"ל כלל, שתשובת הגאון היה לומר דבענין זה מותרת לינשא ודברי רב אחאי הם היכא שנשא באיסור וזה פשוט. ואם נתכוונת לומר אם ראוי לסמוך בזה על דברי רב אחאי, דע שדברי רב אחאי מפורשין בגמרא בריש פרק החולץ (דף לו) היכא דעבר ונשא חכמים אומרים יוציא אמר רבא לדברי חכמים יוציא בגט אמר מר זוטרא דיקא נמי דקתני יוציא ולא קתני יפריש ש"מ, הרי מפורש דהיכא דעבר ונשא מפקינן לה בגט מיניה אבל היכא דקדש בלחוד אי אמרינן יוציא בגט אי לא דבר זה דקדקו עליו בתוספות והעלו דאפילו קדש בלחוד יוציא בגט כדברי הגאון ז"ל

יג שאלתם אשה מרדה על בעלה ומנעתו מתשמיש המטה בלא שום טענה בעולם אלא שאומרת מאיס עלי ואיני יכולה לשכב עמו מדעתי וגם איני יכולה להתיחד עמו בחדר אם נכוף לבעל להוציאה מיד לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוא לה ותצא בלא כתובה כלל ותטול בלאותיה בין מנכסים שהכניסה לבעלה ונתחייב באחריותם בין מנכסים שלא נתחייב באחריותם כמו שכתב הרב מורה צדק בהלכות נשים לפי סוגית הגמרא. או אם נתרה אותה פעם ושתים ויכריזו עליה ארבע שבתות ומשהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטה או לא נשהה אותה כתקנת הגאונים, וגם בנדון שלפנינו לא שייך דין כפיה בזה שהרי הבעל רוצה לגרשה. וראינו להרשב"א ז"ל שכתב בתשובה זה לשונו. אבל האומרת מאיס עלי מבקשים ממנה שתהא נותנת דעתה עליו ותתפייס לו ואם לא רצתה מפני שלבה אונסה שלא תתפייס לו אין מכריחין אותה לעמוד אצלו לשמשו ואין מכריזין עליה כלל אלא ממתינין לה י"ב חודש אם חזרה בה תוך י"ב חדש מוטב ואם לאו לאחר י"ב חדש הפסידה כל כתובתה וכל נדונייתה וכ"ש מה שנתן לה והוסיף לה מדעתו בכתובתה ואם רצה מוציא אותה בגט אחר י"ב חדש ויוצאה בלא כלום אבל אם יש עדין בידה או ביד הבעל מהבגדים והתכשיטין שהכניסה לו בנדונייתה וקדמה היא ותפסה אותן אין מוציא מידה. זהו מי שגרשה אחר י"ב חדש ואם גרשה תוך י"ב חדש נותן כל כתובתה אבל מם שהוסיף לה אינה נוטלת שלא הוסיף לה על מנת שתטול ותצא. ע"כ לשון התשובה ובקשתם שאעמידכם על דעתי הלכה למעשה

תשובה אם באתי לכתוב כל פרטי הלכות מורדת יאריך הענין. אבל אמרתי אגלה אזנכם במה נחלקו הראשונים הוו יודעים שדעת הר"ם ז"ל במה שאומר דאומרת מאיס עלי כופין אותו להוציא הוא נתלה במאי דאמרינן בגמרא אבל אמרה מאיס עלי לא כפינן לה. ודעת הרב ז"ל לומר לא כפינן לה שתעמוד תחתיו עד שתכלה כתובתה כמו שאנו אומרים במורדת אלא כופין אותו לגרש לאלתר. וכן פרשוה ג"כ קצת מרבותינו הצרפתים בתוספותיהם. (א) ודבר זה לא הסכימו עליו גדולי האחרונים אבל דחוהו בראיות בדורות וכן רבינו תם ז"ל דחהו בתוספות והסכמתם היא דלעולם אין כופין הבעל להוציא וראיותיהן לא הוצרכתי לכתוב אליכם כי תמצאו בארוכה בחדושי הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל בהלכות מורדת. בזה נתלה החלוק שבין הרמב"ן ז"ל שכתב כופין אותו להוציאה ודברי הרשב"א ז"ל שכתב ואם רצה מוציא אותה בגט דמשמע רצה דוקא אבל לא רצה אין כופין. ולענין מעשה ראוי לסמוך על הסכמת האחרונים בזה שהיא להחמיר בשל תורה, ויש בין דברי הר"ם ז"ל ודברי הרשב"א ז"ל חלוק אחר. שהרמב"ם ז"ל כתב (ב) שהאומרת מאיס עלי נוטלת בלאותיה הקיימין ולא חלק בין תפסה ולא תפסה, והרשב"א ז"ל כתב וקדמה היא ותפסה אין מוציאין מידה. משמע הא לא תפסה הפסידה (ג) ואכתוב לכם על מה נסמך כל אחד מהם ז"ל לפי דעתו. הרמב"ם ז"ל פירש זו שאמרו בפרק אע"פ (דף ס"ג) כלתיה דרב זביד אימרדא הוה תפסא חד שירא פי' מעיל דמסקינן עלה בגמרא השתא דלא אתמר הלכתא לא הכי ולא הכי דתפסא לא אפקינן מינה דלא תפסא לא יהבינן לה במורדת כפשטא. וכן מוכיחין דברי הר"ם ז"ל שכתב זה החילוק