ר"ן כו

שקבלת מעות ממנו ואפילו קבלת מעות פטורין נכנסת בשעבודו שזה אינו מדין הגמרא שמי שזכה במעות או בדברים אחרים וליתנהו בעיניהו אין למלוה עליו כלום ואם מהנהגת הקהלות אינה ענין לכאן לפי שההנהגה היה למי שלקח ממון מחויב מטעם חיוב הממון אבל זה שלקח ממון פטור אין לחייבו מטעם שעבוד כמו שהיינו מחייבים אותו אם לקח קרקע אלא מטעם חיוב הממון שאין הממון שלקח חייב מצד עצמו ותורת שעבוד אינו חל עליו כמו שהוא לדין הגמרא

זהו דעתי אם ידוע שלקח ממון פטור. אבל אם נתן לו ממון סתם ואין הדבר ידוע אם הוא מן המחויב או מן הפטור בזה יש לחלק. (ו) כיצד אם ידוע הוא שראובן עירב כבר ממונו זה עם זה הפטור עם המחויב נראה שיש חיוב על המקבל לפי חשבון, כיצד אם היו לראובן שני אלפים ממון פטור וג' אלפים מחויב ועירבן זה בזה ולאחר זמן נתן נדוניא לחתנו פוטרין ב' חלקים ומחייבין לו ג'. והראיה מדתנן במעשר שני (פרק ב' משנה ה') מעות חולי ומעות מעשר שנתפזרו מה שליקט ליקט למעשר שני עד שישלים ואם בלל וחפן לפי חשבון זה הכלל המתלקטים למעשר שני והנבללין לפי חשבון. ומהאי טעמא נמי אמרינן בירושלמי תני (ז) שלשה שהטילו לכיס ונגנבו כך הם חולקים. פי' לפי חשבון הממון ע דרך הנזכר פרק מי שהיה נשוי. והתני באלין (ח) אבנים ונגנבו מחצה לזה ומחצה לזה ופריק אבנים גדולות הן ואי אפשר לבלול אבל סלעים דקות הן, אלמא בכל הדברים הנבללין כשאנו דנין על החלק הניטל מהן אנו דנין עליו כפי חשבון הכלל שנטל ממנו וזה הדין כתבו המפרשים ז"ל בפרק הבית והעליה. אף כאן מאחר שחיוב המסין מוטל על הממון כמו שכתבתי דנין הממון לפי חשבון עש

וכל זה בידוע שראובן בללן ועירבן זה בזה או ששניהם מודים, אבל אם ראובן היה מתעסק בכל אחד מן הממונות הנזכרים ביחוד ואחר כך נתן נדוניא ואין ידוע מאיזה ממון נתן, יד הזוכה על העליונה, ואפילו אם הממון המחוייב גדול מן הפטור כיון שהפטור מספיק לנדוניא שקבל שכל ספק שנולד בדברים שאין נבללין אין תולין אותו אחר החלק הרב ולא לפי חשבון אלא הדבר שקול כמחצה על מחצה וכאן שהזוכה מוחזק על המוציא ממנו להביא הראיה, וראיה לדבר שכל ספק הנולד בדבר שאינו נבלל אין הולכין בו לפי חשבון אלא תולין בחלק המועט כמו שתולין במרובה מן הירושלמי שהזכרתי למעלה דקאמר והתני באלין אבנים ונגנבו מחצה לזה ומחצה לזה פירוש אע"פ שיש לאחד מאה אבנים ולחבירו חמשים, ומפרש הטעם מפני שהן גסות ואי אפשר לבלול אלמא כיון שאינו נבלל אין הולכין בו לפי חשבון אלא מחצה לזה ומחצה לזה כדין כל הספקות שהם במקום שיד שניהם שוה דהוי מחצה לזה ומחצה לזה, הכי מתוקם דאי הוו ברשותא דחד מינייהו הוי אידך מוציא מחבירו עליו הראיה כדאמר בכה"ג בגמרא בשלמות ושבורות הילכך בנדון שלפנינו דהממון הוי ברשות הזוכה המוציאין ממנו עליהן הוא להביא ראיה שיכול הוא לתלות ולומר מן הממון הפטור נתן לי. וכן הדין כל שאינו ידוע אם בללם וערבם זה בזה אם לאו שיכול זה לומר אימא לא נתערבו ומהפטור לקחתי ועליהן להביא ראיה כדין כל מוציא מחבירו (ט) וכי תימא שעבוד המסין שאני שהמשועבד אינו נקרא מוחזק כמו בשאר שעבודים ואדרבה שעבוד מלך יותר מוחזק ממנו וכדאמרינן בפ' חזקת הבתים (דף נד) א"כ בטלת ירושת בנו הבכור. אינה ענין דה"מ כשהשעבוד ודאי אבל בספק לא ואין צריך לפנים

יא ולענין מה שבא בשאלה אם יהודה מוכרח לקבל ב"ד קהל גירונ"א או אם יכול לשאול להם ב"ד אחר. (א) אין ספק שבני העיר יכולין להתקין ביניהם חוקים והנהגות והם קיימין עליהן. ומיהו דוקא לאותן שנקראים בני עירם אבל לבני עיר אחרת לא גם כי יהיה להם תביעה עליו דאיזה כח יש להם להסיע על קיצתו כיון שאינו מבני קהלם. אבל בנדון זה צריך לעיין אם זה שנשא שם אשה נדון כבני עירם אם לאו לפי שאנו רואין שכל שיעשה מעשה מוכיח שהוא רוצה לקבוע שם דירה באותה העיר נקרא לאלתר מבני העיר אע"פ שלא שהה עדיין לשם כדתנן (ב"ב דף ח) אם קנה שם בית