רמב"ם על משנה דמאי א:ג

קמח לעורות. לעבד בהם העורות:

וכזיב. שם מקום והוא המפריש בין א"י שהחזיקו עולי בבל ובין שהחזיקו בה עולי מצרים ואשר החזיקו בה עולי מצרים הם לענין דמאי כמו חו"ל והעיקר שיש אצלנו חזקת א"י חייב עד שיודע שהוא פטור ועל כן יתחייב בה הדמאי בדינין אשר זכרנו וחזקת חוצה לארץ פטור עד שיודע לך שהוא חייב לפיכך לא נחייב פירות הבאים מחוצה לארץ חיובי הדמאי ולא נאמר שמא פירות ארץ ישראל הם והוציאם חוצה לארץ:

והמדומע הוא דבר המעורב מחולין ותרומה ועוד אבאר דינו במס' תרומות ואולם קראוהו מדומע כי התרומה שמה דמע והוא מה שאמר הכתוב (שמות כב) מלאתך ודמעך:

והלקוח בכסף מעשר. הם הפירות שלקחו בירושלים בכסף מעשר שני כמו שיתבאר במקומו:

ושירי המנחות. הוא הנותר מן המנחה אחר שיקריב ממנה מלא קמצו והנותר ההוא אוכלים אותו הכהנים כמו שחייב עליהם הכתוב ואמרו בגמרא בשעה שגזרו על הדמאי לא גזרו על הדברים הללו:

ושמן ערב. הוא שמן המור: