רמב"ם על משנה דמאי א:ב

ירצה לומר שמעשר שני של דמאי דיניו קלים ולא חייב בו מה שחייב במעשר שני האמיתי והוא כי מעשר שני האמיתי כשיגאלנו בעליו לנפשו יוסיף החומש על דמיו ממה שאמר הכתוב (ויקרא כ״ז:ל״א) חמישיתו יוסף עליו ויוציאהו מביתו כשישלם זמנו הוא שאמר הכתוב (דברים כ״ו:י״ג) בערתי הקדש מן הבית כמו שיתבאר:

ואונן הוא האיש שמת לו מת ויתחייב עליו אבלות וביום קבורתו יהיה אונן מדאורייתא כל זמן שלא נקבר עד סוף יום קבורתו אבל הלילה שלאחר יום הקבורה שהוא ליל יום שני מן האבלות הוא אונן מדרבנן וכל זמן שנקרא אונן אסור לו לאכול מעשר שני והוא מה שאמר הכתוב לא אכלתי באוני ממנו (שם) ופירות מעשר שני אמר הכתוב עליהם אחר שהעלו אותם לירושלים אסור להוציאם משם אלא יאכל אותם שם כמו שיתבאר ואסור לאבדם בדרכים אפילו מעט מהם אבל יוליך הכל או דמיו לירושלים ואסור לתתם לעם הארץ בירושלים כי אנו חוששין שמא יאכלנו בטומאה והכתוב הזהיר על זה באמרו לא בערתי ממנו בטמא (שם) והותר כל זה במעשר שני של דמאי כמו שתראה:

ומה שאמר ואוכל כנגדו ר"ל שפירות מעשר שני של דמאי אשר התרנו לו לתתם לע"ה יצטרך להוציא מנכסיו כפי מה שהם שוים ויאכלם בירושלים כמעות מעשר שני:

ודע כי מעשר שני האמתי מותר לפדותו בזוזים של כסף ויחזרו הזוזים ההם קדש ויחזרו הפירות חולין וזהו ענין מחללין ומותר לו לחלל המעות ההם על מעות כסף שניים כמו כן ויצאו המעות הראשונות לחולין ויחזרו השניים קדש וכן יעשה בזוזים השניים אם ירצה וכך יעשה אפילו אלף פעמים ואסור לפדות פירות מעשר שני האמתי בנחשת ולא להחליף מעות מעשר שני במעות נחשת מפני שאמר הכתוב וצרת הכסף אבל במ"ש של דמאי יהיה מותר על דרך ההקל ועוד אבאר לך זה החלול באר היטב במסכת מעשר שני ואין הלכה כר"מ: