רדב"ז יג

לומר דאמר בדדמי אפי' לדעת האומרים דנכרי אמר בדדמי וטעמא דמילתא כיון שאמר שהוא הרגו הכירו היטב ודקדק אם מת או לא ולא חיישינן דאמר בדדמי ולפיכך א"צ לומר קברתיו וזה טעם נכון וקיימתי אותו מסברא. ושוב מצאתי כן בשם אחד מהגדולים מוהר"ר דוד הכהן ז"ל. ותו כי דרך התוגרמים מתחילה הורגים ויודעים ודאי שמת ואח"כ שולטם הממון כי הם יראים שמא יקבלו עליהם למלכות וכן מעשים בכל יום בעונות שהורגים אותם ואח"כ מחפשים ואין מוצאים אתם ממון. ולענין שלא היה מכיר אותם ולא מזכיר שמותם ואיכא למיחש דהנך אזול לעלמא והני אחריני נינהו שנינו בתוספתא אין מעידין עד שמכירין שמו ושם עירו אבל אמרו אחד יצא מעיר פ' ומת מחפשין באותה העיר אם לא יצא משם אלא הוא תנשא אשתו וכתבוה הפוסקים ובעלי ההלכות הכא נמי בנ"ד כיון שבקראצאר לא יצאו יהודים באותו פרק זולת אותם הג' אשר בעלה של זו מכללם הרי נשותיהן מותרות. ותו כיון שנמצאו במקום אשר אמר המרצח ודאי הם היו אשר יצאו מקראצאר. ותו דהכל היה בזמן קצר משעה שיצאו עד זמן שנמצאו. וגדולה מזו אמרינן בפ' האשה שלום גבי עובדא דיצחק ריש גלותא דאיפליגו אביי ורבא אי חיישינן לתרי יצחק ריש גלותא ופסקו כרבא דלא חיישינן והא הכא דאיכא למיחש שמא מקורטובא לאספמיא איכא יצחק ריש גלותא אחרינא ואפ"ה לא חיישינן משום דלא מחזיקים איסורא מספקא וקרוב אני לומר דאפילו אביי מודה בנ"ד דבשלמא התם איכא למיחש לתרי יצחק ואנן לא ידעינן ליה אבל בנ"ד הא ידעינן דלא יצאו מאותו מקום אלא אלה הג' ואי הוי אחריני דעלמא קהל קראצאר היו שומעים בהם. וליכא למימר דהתם הוי טעמא משום דהזכירו שמו יצחק ריש גלותא אבל בנ"ד לא הזכיר המרצח שמותם דהזכרת השמות אינו מועיל לענין זה כלל דאפי' שהיה אומר הרגתי את פ' פוק חזי כמה פ' אוקי ולא מהני הזכרת שמו אלא דלא בעי לומר קברתיו וטעמא דמילתא דכיון דמזכיר את שמו לא אמר בדדמי דמירתת דילמא אתי למחר ונמצא שקרן אבל לגלות שפ' הוא שמת ולא אחר מעלמא לא מהני הזכרת השם אבל אם היה מכירו מועיל לברר שזה הוא המת ולא אחר ופשוט הוא. וכן יש להוכיח מתשובת הרא"ש ז"ל על מעשה דאותו שמו ר' אשר וז"ל בסוף מכל אלה המעשים יש לידע שהרבה הקלו חכמים בעדות אשה משום עגונא וכו' ולא הוזקקו ב"ד לתקור מן הגוי אם היה אותו יהודי שנתלוה עמו כי שמא אותו יהודי הלך לו ושוב נתלוה עמו אחר עכ"ל. הרי לך דלא אמרינן זה אזיל לעלמא והנהרג אחר הוא ואע"ג דהתם איכא למימר איכא סהדי שנתלוה זה היהודי עם הגוי הא ל"ק שכל קהל קראצאר יודעים שלא יצאו משם באותו פרק אלא אלה הג' יהודים שכך אמר העד השני היינו חושבין ששומר הפונדק הוא שהרג בעלה של זו בכלל היהודים שיצאו מפה אלא המוקרי אמר שהרגם משמע שהדבר פשוט אצלו שבעלה של זו בכלל ההרוגים ואין עלינו לחקור עליו כיצד ידע דבר זה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ב מגירושין יע"ש. הנלע"ד דוד ן' זמרא: כא שאלת ממני אודיעך דעתי על ענין קבלת עדות להתיר אשה עגונה וז"ל הקבלת עדות קבלת עדות שהעידו בפנינו אנחנו ב"ד הח"מ ביום ד' טו"ב לח' אייר שנת הש"ט ליצירה בא יהודי א' שמו ר' ראובן בן עואץ והעיד איך בשנה שעברה נטבעה ספינה אחת בים ובה היו יהודים ובתוך ג' ימים לטביעתה הלך ר' ראובן הנזכר עם גוים וראה שם על שפת הים ח' נפשות מהיהודים אשר היו בספינה מתים והכירם והעיד שהם היו ברגות ואשתו וחורגו ואשת חורגו וסעיד בן איל חמאל וזה עדות העיד בפנינו ר' ראובן הנזכר ולפי שזה אמת ועבר בפנינו וקבלנו העדות הזאת וחש פה לזכות אשת סעיד בן איל חמאל הנזכר וקיים עכ"ל וחתימי בי תרי ותו לא: תשובה לשון קבלת עדות זה אינו מתוקן ואשא ואתן בו בדבר שנוגע לענין דינא יש לדקדק כיון דלא חתמי ביה אלא תרי ולא כתבו וחתימי תרי מגו תלתא או וחד ליתוהי אע"ג דכתבו אנחנו ב"ד לאו כלום הוא וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ו מה' עדות וז"ל שלשה שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהם צריכים לכתוב במותב ג' היינו והא' איננו שמא יאמר הרואה ב"ד בשניים קיימוהו אפי' היה כתוב בו בב"ד שמא יאמרו שניים ב"ד ואם יש בו משמעות שהיו ג' א"צ עכ"ל והכי איתא בגמ' בהדיא ולפי"ז לא היה ראוי להכשיר קבלת עדות זה. אבל כד מעיינת בה שפיר תשכח דיש לסמוך עלה שהרי כל משמעות הלשון מורה שהיו בם ג' שהרי הזכירו (ובקבלת) עדות וכ"ע ידעי דלא יש קבלת עדות פחות מג' ולב"ד טועין בכי האי לא חיישינן ותו שהכתיבה הוא כתיבת סופר ירושלים תובב"א והחתימה היא חתימת הדיינים משמע שגם הסופר היה עמהם ותו שהשליח שהביא קבלת העדות אמר שנתקבל בפניו בכנופיא של חכמים ותו דכתבו לזכות אשת סעיד ן' אל חמאל ובשלמא אם נתקבלה כדין היינו דאיכא זכות לאשה אבל אם נתקבלה שלא כדין לית כאן זכות לאשה וכיון דמשמע מתוך הלשון והענין שנתקבלה בפני ג' שוב לא היה צריך לכתוב וחד ליתוהי כאשר כתבנו לעיל בשם הרמב"ם ז"ל ומוסכם הוא. עוד יש להכשירו כיון שהוא בדיעבד וכ"כ בהדיא בהגהה בשם התוס' וז"ל נראה דאם לא כתבו וחד לייתוהי פשיטא דלא מפסל בהכי מדקאמר ואי כתב בב"ד תו לא צריך והתם פשיטא דלא כתב וחד לייתוהי מדפריך ודילמא ב"ד חצוף הוה עכ"ל וכן יש לדקדק מלשון הרמב"ם ז"ל מדקאמר צריכין לכתוב משמע לכתחלה וכן נראה מדכתב טעמא שמא יאמרו ותו איכא לאכורי דלא גרע מעד מפי עד דכשר בעדות אשה וכ"ת הני מילי אי הוה אתי לקמן אבל ע"י כתב לא דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם והא ניחא לר"י שכתב משם ר"ת כשהעדים רחוקים מב"ד ששולחים עדותם בכתב ידם ואין לפסול עדותם משום מפיהם ולא מפי כתבם כיון שמכירין עדותם אבל לדעת רש"י והרמב"ם ז"ל ורוב המפרשים ז"ל דפסלי עדות ע"י כתב מאי איכא למימר. הא לא קשיא דהני מילי בשאר עדויות דעלמא אבל בעדות אשה כשר כמו שהכשירו עד מפי עד ועד מפי נכרי המסל"ת ופלוגתא היא בירושלמי פרק בתרא דיבמות מצאו שטר שכתוב בו איש פ' מת איש פ' נהרג רבי ירמיה אומר משיאין את אשתו ר' אבון אמר אין משיאין את אשתו ופסק הרמב"ם ז"ל פרק אחרון מה' גירושין כדברי המקל וכן מוכיח בהלכות פ' מי שאחזו והרשב"א ז"ל הפריז על המדה והסכים לדעת האומרים שאפי' לא נתקיים הכתב משיאין ובנ"ד לא צריכינן להאי דהא כת"י הדיינים ניכרת. והוי יודע שאם היה הדבר ברור שלא היו מקבלי העדות אלא ב' אין זו קבלה דשניים שדנו אין דיניהם דין וכ"פ הרמב"ם ז"ל פ"ב מה' סנהדרין ואע"ג דאיכא מאן דפסק כשמואל דאמר שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו ב"ד חצוף מ"מ רוב הפוסקים פסקו כר' אבהו דפליג עלה ותו דאתריה דמר הוא. ובנ"ד כיון דמשמע מתוך הלשון דנעשה בג' לא חיישינן לחששות רחוקות לעגן את האשה וזה ברור : עוד יש לדקדק בגופה של עדות שהעיד שראה שמה על שפת הים משמע שלא היה שם בשעה שהשליכם הים אלא אחר זמן מה ראה אותם וא"כ שוב לא היה יכול להכירם לפי שנשתנית וצרתם ואע"פ שאמר שהכירו שמא אחר היה ואעפ"י שנמצא כתוב בספרי הרמב"ם ז"ל ואם שהא (הבשר) [ביבשה] אחר שהושלך מן הים י"ב שעות וכו' טעות הוא וצריך להיות שעה א' והכי איתא בגמ' פ' האשה בתרא והני מילי דכי אסקוה וחזיוה בשעתיה אבל אי אשתהי מתפח תפח וכ"כ הריא"ף ז"ל וכל הפוסקים משמע בהדיא דבתוך שעה מעידין עליו ואחר שעה אין מעידין עליו. והכי דייק לישנא דגמ' מדקאמר בשעתיה ולא קאמר לאלתר ואם תרצה להכשיר עדות זה מפני שהיה תוך ג' ימים