רד"ק על בראשית מז

ומקצה אחיו, אחר שהגיד לפרעה, שלח לאחיו ולקח מהם חמשה הפחותים מהם או הגדולים מהם. כי מחלוקת בדברי רז"ל (ב"ק צ"ב.; ב"ר צה:ד) וכל הענין מבואר.

אנשי חיל, בענין המקנה:

ויברך יעקב את פרעה, נתן לו שלום כדרך הנכנסים לפכי המלך, וכן כי תמצא איש לא תברכנו (מלכים ב' ד') ואיני מוצא טעם לספור הזה למה נכתב:

ימי שני מגורי, הימים ושנים השגרתי הנה והנה עד כה היו שלשים ומאת שנה והיו מעט ורעים, כי בצרה הייתי כל הימים שחייתי עד הנה, זהו שאמר רעים, אבל מעט היאך ידע עדיין כמה יחיה אלא מפני הצרות שמצאוהו הרגיש בעצמו חולשו וידע כי לא יוכל לחיות עוד אלא מעט.

ולא השיגו, לא בטובה ולא בשנים:

ויושב, השיבם בגשן ונתן להם אחוזה שדות וכרמים.

במיטב הארץ שהוא רעמסס והוא קרוב לגשן כאשר צוה פרעה, כמו שאמר במיטב הארץ, כי בלא רשותו לא היה נותן להם, ואע"פ שהיה לו רשות לתת לאחרים, שהרי שמהו פרעה אדון לכל מצרים, לאחיו לא היה נותן בלא רשות פרעה, מדרך המוסר:

ויכלכל לחם לפי הטף, אוכל שם בפיהם כל היום ואוכלים ומפרפרים הלחם, כמו שארז"ל דרכו של תינוק לפרר (פסחים י'). ואומרים במשל, רקב המעות הבנין ורקב הלחם הטף:

ותלה, ענין שגעון, כי מפני הרעב ישתגע האדם וכן בהכפל הפ"א כמתלהלה היורה זקים (משלי כ"ו י"ח):

וילקט, זה היה בקצה שתי השנים הראשונים ובשאר שני הרעב, כי בתחלתם אכלו ממה שנותר להם בשני השבע, ואחר כן קנו בכספם השלש שנים ובהם תם הכסף, ובשנה השנית מן הראשונים בא יעקב, כמו שאמר יוסף "כי זה שנתים רעב וגו'".

ויבא יוסף, להודיע אמונתו של יוסף, כי היה יכול לגנוז הכסף בביתו, כי לא מחשב פרעה עמו, כי ידע כי נאמן הוא, ואעפ"כ הוא היה שומר את עצמו מן החשד, וכמו שהיה בא לו הכסף היה מביאו ביתה פרעה:

ויבאו כל מצרים, וארץ כנען הלכו למקומות אחרים, וזה היה בשנה הששית, וינהלם יוסף במקנה בשנה ההיא ובשניה לה שהיא השנה השביעית נתן להם באדמתם מה שאכלו בשנה ההיא ומה שזרעו כדי לקצור בשנה השמינית, כי בשנה השביעית שלמו ימי הרעב, ורז"ל אמרו כשבא יעקב אבינו פסק הרעב בזכותו ועלה נילוס והשקה את הארץ (תנחומא) וזהו שאמר ויברך יעקב את פרעה, אבל יש לתמוה לדבריהם אם אלה השנים הראשונים היו, מתי תם הכסף שהרי אומר כי בשנה ההיא נהלם במקנה, ובשנה האחרה באדמתם.

למה נמות וגו' גם אדמתנו, שהאדמה שהיא שוממה היא כמו מתה וכן אמר לא תשם:

ואת העם העביר לערים, כדי שלא תהיה נחלתם בחזקתם הראשונה אלא לכל אחד נתן נחלה מחדש נחלת זה נתן לזה כדי שיודע כי מפרעה היתה להם נחלתם ונותנים לו החמשית בכל שנה:

רק הכהנים, כומרי הבמות.

ולאשר בבתיכם, העבדים והשפחות ולסוסים ולחמורים:

ולאכל לטפכם, ואע"פ שהטף צריכים למאכל רב מפני שהם אוכלים ומפרפרים, לכל יספיקו לכם ארבע הידות, כי ארץ מצרים שבעה רוב השנים, כי הנהר משקה אותה ואינה צריכה למטר. והכל מבואר:

וישב ישראל, דרך כלל, ר"ל בני ישראל.

ויאחזו בה, שקנו שם אחוזה לבד מה שנתן להם יוסף.

ויפרו וירבו מאד, בבנים ובנכסים:

שבע עשרה, דרשו בו כמו שהיה יוסף בחיק יעקב שבע עשרה, כן היה יעקב בחיק יוסף שבע עשרה שנה:

ויקרבו, שהרגיש בעצמו כי קרובה מיתתו, כי רבה חולשתו לרוב יגיעתו ולרוב צרותיו אשר מצאהו, ופחד שמא תבאהו המיתה פתאום וצוה ליוסף שישאהו ממצרים ויקברהו בקברות אבותיו.

חסד ואמת, האמת הוא שחייב לקבור את אביו, והחסד הוא שישאוהו ממצרים לארץ כנען לקברו שם:

השבעה לי, השבועה בסתם הוא לאל.

וישתחו, הודה והשתחוה לאל.

על ראש המטה, שהיה יושב בה או שוכב, הודה לאל שזכהו והראהו בנו חי אחרי היאוש, ושהבטיחו ונשבע לו לנשאו מארץ כנען ולקברו שם עם אבותיו. וטעם על ראש המטה, פנה כלפי הראש לכבוד האל להשתחוות לו שם, והמקום המכובד מן המטה הוא הראש ורז"ל למדו מזה (מגילה י"ו) כי שכינה למעלה מראשותיו של חולה: