רבי עקיבא איגר עח

דלא מיקרי בר קשירה, והרי הרשב"א בחולין כתב דמומר להכעיס לנבילות אף למ"ד דהוי מין שחיטתו כשירה בגדול עע"ג, הרי דמ"מ בר זביחה, וא"כ הוי חידוש גדול לאפוקי מסברת הרשב"א. וגם לענ"ד יש לומר בפשוטו דכוונת תוס' דבגיטין מיירי לאותו דבר ובשלא לתיאבון ושלא להכעיס דפסול משום שאינו בר קשירה כשיטת הרא"ש בחולין, או כהר"ן וחז"ל עשאוהו כמו שאינו ב"ק, משא"כ בההיא דמורידין דל"ש לאותו דבר משום הכי פרכינן היינו מין ומעכ"ת נ"י כתב ג"כ לפרש כן כוונת המג"א דבגיטין מיירי לתיאבון ולאותו דבר, אבל בההיא דמורידים ל"ש לאותו דבר ונפלאתי על מעכ"ת נ"י איך לא הרגיש דאם באנו למדה זו מנ"ל להמג"א דהתוס' מיירי בלתיאבון, הא י"ל בשלא לתיאבון ולא להכעיס ולאותו דבר כמו שכתב המגן אברהם לדינא בתחילת דבריו וגם המג"א עצמו לא כתב דרך הכרעה לפסוק כתוס' נגד שארי דברי הפוסקים ה"ה הר"ן דכתב במפורש דשביק היתירא ומשמע להדיא דאף לאותו דבר דוקא בכה"ג, וכן נוטים דברי הב"י דמדלא כתב עוד דמיירי לאותו דבר ולתיאבון, וגם בדעת תוס' לא הכריע המג"א כן לודאי, דלא כמ"ש מעכ"ת דהמג"א כתב כן להחלט, דהא כ' הר"ן דמשמע בתוס' ולא כתב דמוכח בתוס', ואפשר דהמג"א הביא זה רק לענין דראוי לחוש לדברי תוס' לכתחילה שלא ליתן למומר לתיאבון לכתוב סת"מ אבל לא לפסול בדיעבד, ובפרט לפי"מ שביארנו בכוונת המג"א בפירושו לתוס' דרק מדרבנן פסול, א"כ בדרבנן להקל לאינך פוסקים ועל גדולי האחרונים הנ"ל שדחו לדברי המג"א בכוונת תוס'. ואף דכל דבריהם לענין שאינו פסול בגופו, אבל בנ"ד דכתב בלא אחרים רואין אותו מזה לא דברו כלום, ומעכ"ת כ' דלדעת הרמב"ם (פ"א מהל' תפילין) מבואר דעיבוד לשמה הוא רק מדרבנן, ואף דמדברי תוס' מנחות מבואר דכתיבה לשמה מדאורייתא וכו'. במחכ"ת גם להרמב"ם כתיבה לשמה מדאורייתא אלא דעיבוד לשמה ס"ל דלאו דאורייתא דהרי הרמב"ם (בהלכה י"א) כתב דמזוזה ל"צ עיבוד לשמה, וכתב הכ"מ דאין ללמוד מזוזה מס"ת, ובהלכה ט"ו כ' דכתיבה שלא לשמה פסול במזוזה, ומנ"ל זה ללמוד מס"ת אע"כ דס"ל דשלא לשמה פסול בכתיבה מדאורייתא, ואך מ"מ בפשוטו דמי ממש לאוכל נבילות לתיאבון דבודק סכין ונותן לו, וסמכינן דבמלתא דליכא טרחה לא שבק היתרא וה"נ בכתיבה לשמה דהוא דיבור בעלמא סמכינן דלא שביק היתרא, וכמ"ש ג"כ מעכ"ת נ"י, ואף דמעכ"ת הביא דברי תשו' שב יעקב (חלק יו"ד סי' ס') דדן בפשוט על סופר שמחק שמות הקדושים ביריעות פסולות וכתב עליהן מגילות, דהאיך יהיה לו נאמנות שקידש האזכרות, באמת דבריו אינם מוכרחים. ואעתיק לכבודו אשר רשום ממני בגליון השו"ת שב יעקב הנ"ל בזה"ל ולדעתי הקלושה אינו פשוט כ"כ, דמה שעבר ומחק היה לתיאבון להרויח ממון ובמומר לתיאבון הא אמרינן בודק סכין מכח חזקה דלא שבק היתירא, וה"נ בקידש שמות דאינו טורח רק דיבור בעלמא ועדיף מההיא דחמץ של עוברי עבירה דאמרינן דטרח קצת להחליף, גם יש סניף דלחד תירוצא בתוס' מנחות (דף מ"ב) סתמא לשמה קאי ואינו פסול רק במפרש שלא לשמה, ובזה בודאי אמרינן לא שביק היתירא, ע"כ לשוני ומ"ש מעכ"ת דכבר כתב הרשב"א ז"ל דלמאי הלכתא הביא הגמרא סייעתא שניי' מהכל שוחטין הא כבר נשמע כן מסייעתא דמחליפין, ותירץ דנוכל לומר דהפירוש מפני שמחליפין דמכח ס' אמרינן כן ע"כ, וכ' מעכ"ת דא"כ נוכל לומר דדוקא בדרבנן אמרינן כן, ומבדיק' סכין אין ראיה דלולי דברי רש"י י"ל לדעת תוס' [היינו בשיטת המג"א בכוונת תוס' דלתיאבון פסול לכתיבה וכפי פירושו דמעכ"ת דהטעם דלא אמרינן ביה שבק היתירא, וכבר דחינו זה] עפ"מ דאיתא בהרשב"א והר"ן דאין קלקול שחיטה יוצא מבן דעת, וא"כ ל"ח שמא דרס ושהה דאינו כ"א דאינו עושה מעשה להתיר, אבל לא חשוד לעשות מעשה באיסור לשהות ולדרוס, אבל הסכין דסתמא פגום וצריך מעשה להתיר לא מהימן, וא"כ מה"ט פסול לכתיבה דצריך לעשות דבר להתיר לכתוב לשמו, ע"כ תורף דבריו אינו מחוור כלל ולא זו הדרך ולא זו העיר בכוונת הרשב"א והר"ן, דהם באו לתרץ דדלמא מעצמו אתרמי שהיה דרסה ושתיק, בזה כתבו דמומחה שרוצה לשחוט כתיקונו לא מתרמי שהייה ודרסה, אבל בודאי מעשה שחיטה מקרי מעשה להתיר, דהא צריך לחתוך הרוב, ואמרינן דלא משך ידו עד שחתך הרוב, וכן בסכין שאינו מלא צואר חוץ לצואר לא אמרינן דהוליך ולא הביא לחוד, אלא דאמרינן דהביא ג"כ, וכי זהו לא מקרי מעשה דהיתר, אלא כיון דליכא טרחא בזה אמרינן דעשה מעשה להתיר גם אף הראיה ממחליפין נכון, דמלבד דלפי שעה לא מצאתי דברי הרשב"א שהביא מעכ"ת, גם אף אם הוא כן, היינו דהגמרא רוצה להביא סייעתא ביותר שלא יהא מקום לדחות דההיא דמחליפין רק בדרבנן, אבל לפי האמת כיון דרבנן אמרו ליה לרבא סייעתא ממחליפין, מה"ת לומר דלא כוותייהו, ולזה בודאי דמי כתיבה לשמה לבדיקת סכין ולמחליפין. עוד יש לי סניף גדול, אם הסופר כתב ס"ת אלו לאנשי העיר ששוכן בתוכם, למאי דקיי"ל (בסי' קי"ט ס"ב) דאם אינו חשוד לאכול דברים אסורים אבל חשוד למכרם, מתארח אצלו ואוכל עמו, א"כ י"ל דהסופר חשוד להכשיל לאחרים, אבל לא היה חשוד שהוא עצמו אינו מניח תפילין, א"כ י"ל דהספ"ת ששייך לקריאה לכל בני העיר וגם הוא מכללם, וכמה פעמים יקראוהו לעלות לס"ת זו ויברך עליה וכן לצאת ידי קריאה בס"ת מדי שבת בשבתו, וכן בפ' זכור דאורייתא, הוי כמו מתארח אצלו ואוכל עמו ואך לדעתי יש לחוש, דבשלמא שחיטה אמרינן דלא מתרמי שהי' ודרסה, דמי שהוא אומן יד אינו בא לידי קלקול שהי' ודרסה, אבל בכתיבת ס"ת חזינן דכשמגיהים ס"ת מוצאים בהם הרבה טעות, ויש לחוש דאירע טעות ונכתב חתין במקום ההין ומ' סתומה במקום מ' פתוחה וכדומה, דמצוי ע"י נגיעה ודומה לאות אחרת וצריך למחוק כל הרגל, ואולי לא רצה לטרוח וגרר הנגיעה ופסול משום חק תוכות, וראוי לידע אם הסופר ההוא הוחזק שלא למצוא טעיות אחר כתיבתו, זולת שנסמוך על סברא הנ"ל לחוד כיון דגם הוא צריך לס"ת ההוא לכמה דברים ואינו חשוד לעבור הוא עצמו, ודבר זה איני רוצה לסמוך על דעתי לבד, מבלי הסכמת גדולי המורים, כנלענ"ד: ידידו עקיבא בן מורי רבי משה סימן ע לכבוד ידידי הרב רבי שמעון נ"י כק"ק חאדזייטש על שאלת רומפ"כ בס"ת שנמצא כתוב בפרשת ויחי, ויאמר יעקב אל יוסף אל שדי, והיה כתוב רק ויאמר יעקב אל שדי וב' תיבות, אל יוסף נחסרו, ומסתפק רו"מ אם יש למחוק איזו תיבות מקודם ולכתוב ויאמר יעקב אל יוסף דמאן לימא לן דשכח הסופר לכתוב אל יוסף, דלמא כתב ויאמר יעקב אל, ושכח לכתוב יוסף אל וא"כ תיבת אל לא נכתב בקדושת השם וגם א"א להעביר עליו בקולמס ולקדשו עתה דהא קי"ל כחכמים דר"י דאין זה מן המובחר. מה דפשוט למעכ"ת דלרבנן פסול לגמרי בהעברת קולמס, לכאורה לישנא דאין זה מן המובחר משמע דאין זה פסול, רק דאינו מן המובחר, ולכאורה נראה דתליא בפלוגתא דר"ח וראב"י בפ"ב דגיטין (דף כ') דלר"ח דאמר בגט שנכתב שלא לשמה והעביר עליו בקולמס לשמה דבאנו למחלוקת ר"י ורבנן, הרי דס"ל דטעמא דרבנן דכתב שני לא הוי כתב, א"כ משמע דפסול לגמרי ובגט אינה מגורשת לגמרי, וכמ"ש הרמב"ם דהגט בטל לגמרי אבל