רבי עקיבא איגר עז

אולם מפקפק אנכי בזה, די"ל כיון דירשו הממון הוי ממון שלהם ואינן מחוייבים לקיים בזה צוואת אביהם דקיי"ל כיבוד אב משל אב, ואף דבמטלטלי דיתמי מצוה לפרוע חובות אביהם ופירש"י משום כבוד אב, ונוכיח מזה כיון דמכח אביהם בא להם הממון לא מקרי כ"כ של בן, מ"מ יש לומר דדוקא התם דהוא בצירוף טעם דהוי קצת נעילת דלת, אלא דא"כ למאי הוצרכו תוס' פרק הכותב (כתובות דף פ"ו ע"א) ליתן טעם דאין כופין על מטלטלי דיתמי משום דכיבוד אב מ"ע שמתן שכרה בצדה (וזה אינו ברור כל כך, עי' תוס' (ב"ב פרק גט פשוט דף ע"ד) דמכל מקום רשאים הבית דין לכופו על מצות כבוד אב, ובמטלטלי דיתמי לא מצינו דרשאים הב"ד לכוף] והי' להם ליתן טעם כיון דהוא ממון הבן והוא רק בצירוף קצת נעילת דלת, משום הכי לא כפינן ויש לדחות. וצל"ע לדינא במצוה לבניו דבר שיש בו חסרון כיס ממון הירושה אם צריכים לקיים הצוואה, וההיא דהניח להם ריבית דבר מסויים, י"ל דהתם הוי זילותא לאביו, אבל מדין כיבוד י"ל דלא מחייבי וצ"ע עכ"פ בנ"ד אין בית מיחוש והברירה ביד הבן לעשות כפי שירצה, כנלענ"ד: ידידו עקיבא גינז מא"ש סימן סט לכבוד ידידי הרב רבי אהרן נ"י הגאכ"ד דק"ק צילטאץ ע"ד הסופר שנתגלה שזה שנתים ימים מכר תפילין שהיה מונח בתוך הבתים חתיכות קלף בלא פרשיות ובימים שבנתיים כתב ב' ספרי תורות, מה דינם של הס"ת. הנה הסופר הזה נידון כמומר לתאבון דעשה כן להרווחת ממון וכשר לכתיבת ס"ת כשיטת הפוסקים וכמ"ש הב"י (רסי' ל"ט) דמומר דפסול לכתיבת סת"מ היינו מומר לכל התורה כולה או להכעיס בדבר א' והמג"א הוסיף דה"ה במומר לאותו דבר שאינו לתיאבון ולא להכעיס למה דקייל כהרא"ש ריש חולין דמומר אוכל נבילות שלא לתיאבון ושלא להכעיס שחיטתו פסולה דלא מקרי בר זביחה ה"נ לא מקרי בר קשיר' אבל לתיאבון אף לאותו דבר כשר אלא דמעכ"ת נ"י העמיד עצמו לחוש לסיום דברי המג"א שם שכתב ובתוס' ד"ה סמי מכאן משמע דאפילו לתיאבון פסול לכתיבת ס"ת וכתב מעכ"ת עלה ועכצ"ל מאיזה סברא דלא שייך הכא לא שביק היתרא עכ"ל במחכ"ת לא זהו הדרך בכוונת המג"א מדלא כתב שאינו נאמן לכתיבת סת"מ, משמע דהוא פסול בגופו וכדקתני מפורש בברייתא הטעם דכתיב וקשרתם וכתבתם מי שהוא בר קשירה ואף דתוס' מנחות (דף מ"ב) כתבו דנכרי בלא"ה פסול דאינו כותב לשמה והבריית' דנקט טעמא דבר קשירה קאי אאינך היינו דמ"מ טע' ההוא מספיק גם בנכרי אלא דגם בלא"ה מפסיל אבל לומר דהטע' הזה ליכא גבי מומר ופסול רק מטע' אחר זהו לא ניתן לאמרו ובעיקר קושי' תוס' מנחות הנ"ל הי' נ"ל דגם בנכרי צריך לטעם דאינו בר קשירה, דנ"מ בכתב בעודו נכרי ונתגייר והוא יודע בעצמו שכתב לשמה דהי' מותר לו להניחן, אבל מטעם לאו בר קשירה פסולים הם גם לדידיה דבעידן דכתב לא הי' בר קשירה גם נ"מ דאם אין לו רק תפילין שכתבן נכרי דמטעם שלא לשמה הוי רק ספק כמ"ש הב"ש (סי' קכ"ג סק"ה) א"כ הוי מחוייב להניחן מספק, אבל מטעם לאו בר קשירה פסולים בודאי ואין מניחן]. ומה דהקשה מעלתו דמ"ש דכשר לשחיטה ומקרי בר זביחה, בודאי זהו קושיא, אבל י"ל דבאמת בדאורייתא מקרי ב"ק אלא דחז"ל פסלוהו לכתיבת סת"מ ועשהו כאלו אינו ב"ק ובדרבנן אין לדמות זו לזו, דהם אמרו והם אמרו וראוי לפסלו לכתיבת סת"מ אבל לא לשחיטה, ויש ליתן תבלין לזה דבכתיבה דשייך בה כמה ] גוני פסולי דאינו ב"ק כמו אשה וקטן, מש"ה במומר לתיאבון לאותו דבר נראה בעיני העולם דאינו ב"ק, ואם יראו דכשר לכתיבת סת"מ יכשירו ג"כ נשים וקטנים, אבל בשחיטה דלא משכחת לאו בר זביחה רק בנכרי, זה אינו מצוי לשחוט ע"י נכרי וגם אפשר אף אם לא היה צריך להיות בר זביחה מ"מ הי' אסור ליתן לכתחילה לנכרי לשחוט ע"י אחרים רואים אותו כמו בחש"ו וא"כ לא שכיח שיזדמן שחיטת נכרי מש"ה לא גזרו והעמידו על הדין דמומר כשר והדבר מוכח לכאורה בהר"ן שכתב בפ' השולח ואחרים פירשו דמוסר ומומר מדינא כשר דאיתנהו בקשירה, אלא דמדרבנן כיון דפרק מעליו עול המצוה אפילו במצוה אחת דשביק בה היתרא ואכל איסורא, עשאוהו מדבריהם כאלו אינו בר קשירה, והמג"א תמה דהא הר"ן כתב ריש חולין דמומר להכעיס דינו כעכו"ם [היינו ממ"ש הר"ן ומומר להכעיס ומומר לכל התורה הויין כנכרים גמורים דאינן בשחיטה כלל מלשון זה כנכרים גמורים, וגם מדכייל בחד בבא עם מומר לכה"ת משמע דמדאורייתא פסול] ובע"ז כ' הר"ן דכל שלפניו היתר ואיסור ומניח ההיתר ואוכל האיסור הוא מומר להכעיס. ולענ"ד הא הר"ן עצמו כתב ריש חולין, ולענין משומד אוכל נבילות אפילו שלא לתיאבון אם בדקו סכין ונתנו לו ועמדו ע"ג מתחילה ועד סוף שחיטתו כשירה, אבל להכעיס הרי להדיא דשלא לתיאבון לא מקרי להכעיס והיקל יותר מהרא"ש דאפילו לאותו דבר כשר דכל שאינו להכעיס מקרי בר זביחה, וא"כ יסתרו לכאורה דברי הר"ן אלו לדבריו בע"ז הנ"ל ובהכרח לומר דמ"ש הר"ן בע"ז דמניח ההיתר היינו דבועט בידים לדחות מעליו ההיתר ונוטל דוקא האיסור אבל אם אינו חושש איזה יזדמן לידו ליטול זה לא מקרי להכעיס, וא"כ י"ל דמזה מיירי בגיטין וכדכתב שפרק מעליו עול המצוה משמע שאינו מקבל עליו עול המצוה ואינו חושש ומדקדק בין היתר לאיסור, ושביק בה היתרא שכתב הר"ן היינו דאינו מדקדק ליטול ההיתר ול"ק קושית המג"א, אך עדיין קשה דכיון דפסלוהו בכה"ג לכתיבת סת"מ אמאי כ' הר"ן דבכה"ג כשר בשוחט בעומד ע"ג, אע"כ דאין לדמות בדרבנן זה לזה וכנ"ל ואף דהמג"א הניח קושיתו על הר"ן בתמיה מתקיימת לאו משום דדחקתו לומר דיש חילוק בדרבנן בין כתיבה לשחיטה, דא"כ הא עכ"פ ליכא קושיא מהר"ן ע"ז וכנ"ל, ויהיה הקושיא רק מכתיבה לשחיטה, וזהו בלאו דברי הר"ן בע"ז דהיינו דנין דשביק היתירא לא מקרי להכעיס, ג"כ קשה דאמאי כתב הר"ן בחולין דלהכעיס פסול מדאורייתא, הא גם בשלא להכעיס אלא דשבק היתירא כההיא דגיטין פסול מדרבנן, דהא בחולין משמע דליכא רק ב' אופנים, שלא לתיאבון דאפילו בדרבנן בעע"ג, ובלהכעיס פסול מדאורייתא, הא איכא עוד אופן דשבק היתירא דפסול מדרבנן, וא"כ אין הקושיא תלוי בדברי הר"ן ע"ז, א"ו דהיה אפשר לומר דשביק היתרא לא מקרי להכעיס ופסלוהו רבנן רק לכתיבה ולא לשחיטה, אלא דדחקתו להמג"א לישנא דהר"ן בגיטין דשביק בה היתרא משמע דהיינו כלישנא דהר"ן בע"ז דמניח ההיתר ואוכל האיסור ומ"מ לענ"ד אינו מוכרח וי"ל כנ"ל, גם אף אם דחקתו להמג"א לומר בכוונת הר"ן לחלק בדרבנן בין שחיטה לכתיבה, מ"מ י"ל בכוונת המג"א בפירושו בתוס' ע"ז דמיירי במומר לתיאבון ומדרבנן פסול ולחלק בין כתיבה לשחיטה, היינו כיון דמפורש בסוגיא דאוכל נבילות לתיאבון בודק סכין מוכח דחלקו חז"ל בין זה לזה, אבל להר"ן דמפרש דמומר דגיטין היינו דשביק היתירא, וזהו לא מפורש בסוגיין דכשר לשחיטה, מנ"ל לחלק בין כתיבה לשחיטה דלמא גם בשחיטה עשאוהו כמו שאינו בר זביחה באופן דיש קיום לדברינו בכוונת המג"א הנ"ל ואולם עכ"ז לדינא אין צריך לחוש לזה אחרי שהאחרונים ז"ל דחאו לדברי המג"א וכתבו בכוונת תוס' דבגיטין מיירי להכעיס ונדחקו דמ"ט ל"ק בגיטין ג"כ היינו מין, ולענ"ד י"ל דבפשוטו לק"מ דמ"מ הוי חידוש דלהכעיס הוי ג"כ כמין לדבר הזה