רבי עקיבא איגר סט

נ"ל לדון להקל ולתלות הכתם בפנויה שהיא נדה ולא טבלה לנידתה, לא מבעי' לדעת הלבוש (סי' ק"ץ) שכתב בפשיטות דאף בשלמו ימי ספירתה כל זמן שלא טבלה תולה בה, א"כ בנידה תולים בה כל זמן שלא טבלה והיינו ממש נידון דידן דהפנויה היא נידה שלא טבלה אלא אף לדעת המ"ל (פ"ח ה' כ"ט מהל' א"ב ד"ה ודע שהנראה) דדוקא ביום ז' שלא טבלה כיון דסותרת ראיתה והוי שם זבה שמקודם עליה אבל ביום ח' פנים חדשות באו לכאן ואינה תולית בה, מ"מ הא נשי דידן כיון דהחמירו עליהם דצריכים לספור ז' נקיים כדין זבות דין זבה יש לה לענין לתלות בשביעי שלה ולא חיישינן שמא נדה היא, והוי כיום שמיני לנידתה, וכמו שהעלה להדיא במ"ל שם (ד"ה ומיהו אני מסתפק וכו') א"כ נלענ"ד אף דבהך פנוייה אפשר שלא ראתה זה כמה שבועות מ"מ לא הוי כמו זבה אחר ששלמו ימי ספירתה, כיון דהרבה מהראשונים דקיי"ל דבעי ספורים או בתחלה ובסוף או בתחילתן אע"פ שאין סופן או סופן אע"פ שאין תחילתן, אבל בלא ספירה כלל אף אם קמי שמיא גליא דלא ראתה דם כל ז', מ"מ לא מהני בלא ספירה וכמ"ש הרשב"א בתהה"א וז"ל אשה שהפרישה בטהרה ביום שפסקו דמים שלה צריכה לבדוק עצמה כל ז' ימי הספירה שיהיו ספורי' בבדיקה לפנינו, ואם לא בדקה עצמה כלל באחד מימי הספירה אע"פ שהפסיקה בטהרה ולאחר ח' ימים בדקה ומצאה טהורה אינה טהורה שאין כאן ספורים כלל עכ"ל, וכ"כ הרא"ש פ' תינוקת אבל לא בדקוהו עד יום ח' לא מיקרי ספורים דבדיקה תוך ז' בעינן וכ"כ הלבוש שם, א"כ ממילא בפנויות שלנו דאין דעתן לטבול ואין סופרות לכוונת ז' נקיים מקרי זבה שלא ספרה ותולין בה כנלענ"ד: עקיבא בן מ"ו הרב רבי משה גינז זצ"ל מא"ש. בשולי מכתב ואודיעו אשר קשה לי כיום בב"י יו"ד (ס' קצ"ט) ד"ה גרסינן בפרק תינוקת א"ר טבלה ועלתה וכו' וז"ל הרשב"א וכו' וכ"כ הר"ן פ"ב דשבועות. ותמוה לי הא הר"ן כתב בהיפוך דבלא עיינה סמוך לטבילה לא מהני הטבילה כלל, ורבא מיירי בעיינה סמוך לטבילה. ומ"מ כיון דלא חפפה סמוך לטבילה ונמצא עליה דבר חוצץ, חיישינן שמא לא עיינה יפה כיון דלא עיינה בשעת החפיפה סמוך לטבילה עיי"ש, והרשב"א מכח מה דס"ל דבעיינה סמוך לטבילה אינו מזיק מה דנמצא עליה דבר חוצץ, וע"כ מה דאמר רבא ואם לאו היינו שלא חפפה ולא עיינה סמוך לטבילה הוכיח מזה דבלא נמצא דבר חוצץ אף שלא היה עיון סמוך לטבילה עלתה לה הטבילה, א"כ הר"ן והרשב"א פליגי בתרתי, להרשב"א בלא עיינה סמוך לטבילה עלתה לה טבילה בלא נמצא עליה דבר חוצץ, ובעיינה סמוך לטבילה אף דלא היה החפיפה סמוך לטבילה אף אם נמצא עליה חוצץ עלתה הטבילה, ולהר"ן הוי חומרא בתרווייהו בלא עיינה סמוך לטבילה לא מהני הטבילה כלל אף בלא נמצא עליה דבר חוצץ, ובעיינה סמוך לטבילה בלא חפיפה אם נמצא עליה דבר חוצץ לא עלתה הטבילה, אם כן איך כתב הב"י וכ"כ הר"ן וצלע"ג סימן סד לכבוד ש"ב ידידי הרב הגראב"ד דק"ק בערלין כבוד רבי מאיר ווייל נ''י מ"ש ש"ב מעכ"ת נ"י בעז חולבת שילדה זכר דיש לדון להתיר להטיל בו מום כיון דלרוב פוסקים הטלת מום בבכור בזה"ז דרבנן והוי ספק דרבנן, וכתב רומעכ"ת דמתנגד לזה מ"ש האחרונים בשם האו"ה דאם שורש האיסור דאורייתא לא מקילינן בספיקו במה דנתגלגל ממנו בדרבנן ושכ"כ המ"ל בהל' בכורות עכ"ל, לענ''ד אינו דומה לדינא דאו"ה דכד נדייק במ"ש המ"ל בדינא דידיה בהקנה לנכרי בכסף ונצרם אף דהאיסור אכילה רק דרבנן והוי ספק דרבנן דשמא עכו"ם קונה בכסף, מ"מ אפשר דיש להחמיר כיון דמעיקרא כשהקנה לנכרי בכסף הי' ספק בכור ולחומרא, ואף דעכשיו כשנצרם בהטל' מום הוי רק דרבנ' מ"מ מחמירינן וחיליה דידי' מדינא דאו"ה הנ"ל ומדינא דמהריב"ל בספק טריפה שבישל ושהה הבשר מעל"ע, ולכאורה למה נקט המ"ל דהוי הספק בדאורייתא במה שהיה מקודם שנצרם, עדיפא הו"ל למנקט דגם עתה אחרי הטלת מום הוי הספק בדאורייתא לענין גיזה ועבודה וקם דינו דספיקו לחומרא ולזה היה נ"ל דאין דנין מדין דאורייתא על דין דרבנן, וכך היא המדה דגיזה ועבודה דהוא מדאורייתא אסור מספק ושחיטתו בחוץ ואכילתו דהוא דרבנן מותר מספק ושאני בדינו דאו"ה בספק טריפה שנתערב ויש בו שיעור ביטול דאורייתא, דבמה שאנו דנין עתה על אכילתו זו היה מעיקרא אסור מטעם ספיקא דאורייתא, ועתה שנתערב בצר לנו שיעור ביטול דרבנן ואם באנו לדון להרכיב הצדדים דעל ידי התערובות ויש בו שיעור ביטול דאורייתא נסתלק האיסור דאוריי' ולגבי דרבנן ננקוט הספק שמא לא הי' טריפה, זהו מקרי שורש דאורייתא וע"י גלגול דרבנן כיון דכבר אסרת האכילה מכח ספיקא דאורייתא לא הותר האכילה רק בביטול גמור כמו ודאי איסור, וכן בההיא דמהריב"ל הנ"ל דהבלוע זו שבכלי מהבשר ספק טריפה הוי כמו בלוע מודאי איסור כיון דספיקא דאורייתא לחומרא הוי הספק כמו ודאי טריפה, ולא הותרה במה ששהה מעל"ע ונפגם, כמו ודאי טריפה דלא הותרה בשהית מעל"ע ובזה שפיר דן המ"ל לדמות בספק בכור דמה שאנו דנין עכשיו לשחטו בחוץ ולאכלו זה היה אסור מקודם מכח ספיקא דאורייתא דשמא נכרי אינו קונה בכסף מש"ה גם עתה שהוטל בו מום אין זה דרך מוציאתו מידי עבירה לשחטו בחוץ, דהא הטלת מום אינו מתיר מדרבנן לשוחטו בחוץ ולאכול, אלא דבאת לומר דעתה שהוטל בו מום נסתלק האיסור דאורייתא ולגבי דרבנן אנו דנין על עיקר הספק שמא קנה היכרי בכסף, זהו דומה ממש להאו"ה, דהך מלתא דאסרת מספק דאורייתא עומד באיסורו אף אחר שנתגלגל בו הסילוק איסור דאורייתא ונשאר בו איסור דרבנן, אבל מדבר א' לדבר אחר לדון מדין גיזה ועבודה לדין שחיטה בחוץ ואכילתו לא אמרי', דשפיר היינו דנין דגיזה ועבודה אסור מספק והשחיטה בחוץ ואכילתו מותר מספק, וראיה לזה, דהרי המ"ל עצמו כתב (רפ"ט מהלכות אישות) דבצא וקדש לי אשה דמותר בקרובות השניות אף דמחמרינן מספק בקרובות ממש, מ"מ לגבי שניות דנין ספק דרבנן לקולא, הרי דאין דנין מזה על זה, א"כ כ"ז לפי"מ דנקט המ"ל הספק דרבנן האכילה אחר שהוטל בו מום, אבל לפי מה דנקט ש"ב רומעכ"ת נ"י לדון על הטלת מום ספק דרבנן א"כ מיד כשנולד הספק היה הספק דרבנן לגבי איסור דהטלת מום שפיר אמרינן דלגזז ולעבד וכן לשוחטו בחוץ אסור דהוי ספק בדאורייתא אבל להטיל בו מום שרי ואף כשאנו דנין אחר הטלת מום ההיתר לאכלו זהו עצמו היינו מחמירין מספק קודם שהוטל בו המום, מ"מ כיון דמתירין להטיל מום וברשות קעביד בודאי ל"ש בו קנסא, והאכילה אח"כ הוי היתר גמור וא"צ לבא עלה מטעם ספק דרבנן ובפרט דבגוף הדמיון דהמ"ל נראה דיש לחלק דדוקא בביטול דחכמים עשו דין ביטול בששים, א"כ אמרינן דפחות מס' אין הביטול מתירו והוי כדמעיקרא וכאלו עדיין בעין, אבל בהטיל בו מום לא היה דינא דחז"ל שאין המום מתירו, דהא באמת מתירו לאחרים וגם אם מת לא קנסו בנו אחריו, אלא דלדידיה אסור משום קנס י''ל דבספיקו מותר: וה"נ יש לדון בספק איסור דאורייתא וביטלו במזיד י"ל דשרי גם לדידיה, דאינו דומה להאו"ה דהא ליכא למימר דהביטול במזיד לא הוי ביטול מדרבנן, דהא לאחרים מותר וחלה הביטול אלא דלדידיה קנסוהו, בזה י"ל דבס' מותר, וא"כ אף אם ננקוט