רבי עקיבא איגר מו

וגם הא זהו פשוט דאסור לערב חלב לתוך רוטב בשר בס', אף דעדיין חלב היתר מ"מ ביטל איסור וה"נ בנדון דידן אב"ה על דברי הש"כ הנ"ל כתב אאמ"ו נ"י בגליון, על מ"ש הש"כ ואין להקשות אגוף הדין פשיטא דבטל בס', יש לומר משום דלקמן סי' רצ"ט נתבאר דהיתר בהיתר לא בטיל, וז"ל זה תמוה דזהו ענין דצמר בפשתן לא בטלי דכיון דכל אחד היתר והחיבור הוא לאיסור אבל מ"מ הא מבואר שם דצמר רחלים בצמר גמלים בטל, כיון דאין האיסור חבורו בצמר גמלים נתבטל דשרי לערב בו פשתן ה"נ בחלב במים, עכ"ל אח"כ ראיתי בפמ"ג (סי' ס"ט) דהתעורר בדינא דנ"ד, והעלה בתכלית בפשיטות לאסור, ונדחק לחלק בין זה לההיא דהר"ן בשם הרא"ה להוסיף במין במינו כדי לבשלו, ולענ"ד פשוט כמ"ש, גם מההיא דהט"ז בחמץ קודם זמנו כ' לחלק, דהט"ז לא היקל רק להוסיף ולבטל אבל לא לערב לכתחילה ולענ"ד אף דלכאורה לישנא דהט"ז מורה כן, אבל מ"מ ממקור הראי' שהביא הט"ז מהמרדכי גבי סכך נשמע דאפי' בעיניה מותר לבטל, וכ"כ להדיא הר"ן בתשובות (סי' נ"ט), אבל באמת יש לחלק בטוב כמו שכתב דקודם זמנו אין שם איסור כלל בשום, ענין, אבל הכא שם איסור על הדם לאכלו בדרך פרישה. אולם מטעם אחר נ"ל להתיר בנ"ד, והיינו דבהפסד מרובה יש לסמוך בל דעת הרשב"א, ופסקו כן בהמחבר (סי' צ"ט) דאיסור דרבנן מותר להוסיף ולבטל ואף היכי דיש לו עיקר בדאורייתא, וכן פסק היש"ש והט"ז, א"כ ה"ה בנ"ד דאם הי' הדם כבר מופרש מהשומן וחזר ונבלע בו בשומן בענין דל"א חתיכה עצמה נ"נ הי' מותר לערב השומן בשומן אחר, כיון דכבר מעורב בשומן מותר להוסיף בדרבנן, דדם שבשלו הוא מדרבנן א"כ לא גרע במה דעדיין לא פירש, כיון דעכ"פ הדם אינו בעין ומעורב בשומן והא דלא מצינו חידוש דין זה להרשב"א הנ"ל שיהא מותר לערב חתיכת בשר שלא נמלחה באחרות שנמלחו בס' ולבשלם, כיון דהדם מעורב בחתיכה דהוי רק מוסיף ומבטל בדרבנן, צ"ל כיון דאפשר להוציא הדם ע"י מליחה לא מקרי עדיין מעורב, כיון דאפשר לבררו ולהוציאו מחתיכה והוי תחילת ביטול, וכן אף בבשר ששהה ג"י בלא מליחה דכתב המחבר (סי' ס"ט) דאם נתערב ברוב דמותר לבטלו ולא כתב דלכתחילה מותר לערב, אף דהמתבר פסק כרשב"א דבדרבנן מותר להיות מוסיף ומבטל, י"ל כיון דיש לו תקנה בצלי לא רצה המחבר לסמוך על הרשב"א בזה וכעין שכתב המג"א (סי' תרע"ז) במותר השמן שבנ"ח, כיון דיש לו היתר לנרות חנוכה והוא קצת יצ"מ אסור להוסיף ולבטל, אבל בנ"ד בשומן דאין לו תקנה בצלי שפיר יש לומר דסמכינן על הרשב"א, כיון דלעולם כשיבא לידי איסור שיפרוש ע"י הביטול או על ידי מליחה יהיה רק איסור דרבנן דדם שמלחו או בשלו קיי"ל דאינו אסור מדאורייתא, ואין לו תקנה בענין אחר, י"ל דסמכינן אהרשב"א דבדרבנן מותר להוסיף ולבטל, וכיון דהדם כבר מעורב בשומן מקרי רק הוספת ביטול, ומהאי טעמא חידוש אצלי על הפמ"ג הנ"ל במה דמחלק דבההיא דט"ז גבי חמץ מותר רק להוסיף והא גם הכא מקרי רק להוסיף דהא כבר מעורב בשומן]. ובפרט דיש לצרף דעת השבות יעקב בתשובה דבשומן דרכיך לא נתקשה הדם ובשהה ג' ימים מותר למלחו לזה נלע"ד באיסור דרבנן ובפרט בדין ג' ימים בלא מליחה דהוא חומרא גדולה נראה לי לסמוך על הנ"ל בהפ"מ, והיינו דמתחלה ימלח השומן כדינו ואחר המליחה וההדחה יערב בשאר שומן שנמלח והודח כדינו כנלענ"ד: ידידו דו"ש עקיבא במ"ו הרב רבי משה גינז מא''ש סימן לט לכבוד ידידי הגאון רבי מאיר פויזנר אב"ד דק"ק שאטלאנד נ"י מה שדנתי באם סתמו לנקב החבית בשעה שמחובר לקרקע הוי כמו קבעו ולבסוף חקקו דאין נעשה כלי במחובר, ומעכ"ת כתב כיון דכבר קנה שם כלי בתלוש וע"י החבור לארץ לא אבד שמו, אלא שע"י הנקב מקרי כלי פסול, ושוב כשנסתם חוזר להיות כלי גם אנכי הייתי כמסתפק בזה, ומהך סברא וטעמא, ולזה דנתי רק בדרך צידוד להקל כי בספר מרכבת המשנה (פרק ז' דמקואות) כתב בפשיטות להקל בזה, אולם מעכ"ת הכריח כן בראיה מההיא דקסטילין דמשמע דסתמו במחובר: ועדיין אנכי מסתפק, די"ל דדוקא בחברו לכלי בעודו שלם דבעידן חיבורו לא הועיל כלום החיבור לקרקע לבטל שם כלי ממנו, וקנה שם כלי עם חיבורו בקרקע, בזה אף דנקבו אח"כ וחזר וסתמו הוא כדמעיקרא להיותו כלי במחובר, אבל אם ניקב הכלי קודם שחיברו י"ל כיון דבשעת חיבורו לא הי' עליו שם כלי וכבר נתבטל ממנו שם כלי ע"י החיבור, בזה אף דסתמו אח"כ לא נעשה כלי במחובר, והוי כקבעו ולבסוף חקקו והנה בנ"ד דכל הטבילה תוך הגיגית י"ל אף בקבעו ולבסוף חקקו הטבילה פסולה, דהא בסוגיא דב"ב (דף ס"ו) מבואר דלגבי דאורייתא אף קבעו ולבסוף חקקו הוי כלי כההיא דדף של נחתומים, רק לענין מקוה דשאובים דהוא דרבנן מהני קבעו ולבסוף חקקו, א"כ אם הטבילה בגיגית דהוא פסול דאורייתא, דבכלי מדאורייתא לא הוי טבילה, גם קבעו ולבסוף חקקו לא מהני ובאמת בש"ע ואחרונים לא כתבו להזכיר דין דקבעו ולבסוף חקקו רק לענין מים הנמשכים דרך כלי כזה כשרים, אבל לא הזכירו לענין לטבול בתוך הכלי, זולת הטור (סי' ר"א) כתב ולפיכך גיגית שקבעו' בארץ וכו' אין טובלין בה כיון שהיה עליו שם כלי קודם שקבעו עכ"ל משמע דאף לטבול בתוכ' שרי אם לא היה עליו שם כלי בתלוש, גם הרמב"ם (סוף פי"א מהל' כלים) משמע הכל דאף לענין קבלת טומאה בכלי גמור, בעינן עליו שם כלי בתלוש, אבל מ"מ מה נעשה כיון דבסוגיא דב"ב הנ"ל מפורש בהיפוך, אחר זה מצאתי בסדרי טהרה (סי' קצ"ח) הביא שהקשה כן המהרח"ש. תו כתב מעכ"ת נ"י להסכים עם סברתי דלהראב"ד בכלי עץ בעי דוקא כמוצא רימון ולא מהני כשפופרת הנוד, כיון דעדיין עליו שם כלי שייך ביה גזירת מרחצאות ואני מוסיף כעת, דאם כן לפי מה דפסקינן (סי' קצ"ח ס' לא) כהראב"ד ממילא ניחא סתימת פסקא דהש"ע (סי' ר"א ס"ז) נקב המטהרו, דהיינו דבעינן שיהא נקב שמטהרו מטומאתו דלא כמשמעות האחרונים שם. ואף דהר"ן הקשה גבי ים שעשה שלמה למאי הצריך נקב כמוצא רימון, תסגי כשפופרת הנוד והרי הר"ן הולך בשיטת הראב"ד לענין גזירת מרחצאות ואעפ"כ הקשה דלסגי כשפופרת הנוד, אין להוכיח מתוך כך לומר דזהו עדיף כיון דנקבו מתחילה כדי להכשירו הוי היכר ולית ביה משום גזירת מרחצאות, די"ל כיון דהים של שלמה עשויה, שיטבלו בה כהנים, מקרי עשוי למדרס כמו גבי שליבות, ועיין מהר"ם פאדווע (סי' ל"א) וכל התירים שם גבי שליבות ל"ש הכא, א"כ גם נקב כמוצא רמון לא תהני, דהא מ"מ חזיא למדרס, וע"כ דגזירת מרחצאות עדיין לא הי' בימי שלמה ושפיר הקשה דלסגי כשפה"נ ומ"מ בנ"ד דהגיגית מחזיק מ' סאה בלח, אף לפי סברתי הנ"ל מהני כשפופרת הנוד, דהא הכלי לאו בר קבולי טומאה היא, ולא צריך כשפה"נ במק"א רק על ידי צירוף, ואם סתמו הנקב הנשים שטבלו בתוכה לא עלתה להן טבילה, כנלענ"ד: ידידו ואוהבו אהבה נאמנה, אהבה בלתי סרה עקיבא גינז מא"ש סימן מ לכבוד ש"ב ידידי הגרב"ד דק"ק ברלין הרב רבי מאיר ווייל נ"י על מבוקש ש"ב רומעכ"ת להודיע דעתי הקלושה בהא שנשאל,