רבי עקיבא איגר רפח

כ"ה ע"ב) דבתנאי ע"מ שתתני לי מאתים זוז, דבידה ודעתה לקיים וזה ל"ש בתנאי זה דמהיכן ידעינן דדעת השליש לכך לשקר ולשווי' לגיטו גט למפרע וצ"ע סי' ג' ד"ה ואולם בין ב' חצאי אריח אבל לא ידעתי וכו', כעת בעשיית המפתחות מצאתי שכבר עמד לתמוה בזה מארי זקיני הגאון זצ"ל בספרו משנת דרע"ק במסכת כריתות סי' ד' ד"ה נראה, בין ב' חצאי אריח מצד עצמות פסול, עוד נ"מ בתלאן נכרי היכי דיש כלאים בציצית דמצד לאו בר כוונה, מ"מ לאו ודאי הוא דעשה בלא כוונה [עי' ב"ש אה"ע סי' קכ"ג ס"ה דאפשר דאפי' באין ישראל עע"ג איכא ספק שמא כתב לשמה ולחומרא היא מגורשת], א"כ אם לובש טלית זה אינו לוקה משום כלאים, לזה מיעטיה קרא דתליית הנכרי בעצמותו פסול וא"כ לוקה משום כלאים, ובזה מיושב קושיית תוס' מנחות (דף מ"ב ע"א ד"ה ואל ימול וכו') תימא דגבי ספרים תו"מ למ"ל קרא למעט מוקשרתם וכתבתם, תיפוק ליה דלאו בר כוונה נינהו ולפי הנ"ל ניחא דנ"מ בגווני הנ"ל בנתגייר ואמר שכתבן לשמן, ושם עוד נ"מ באם אין לו תפילין אחרים רק אותם שכתבן נכרי דאם מטעם לאו בר כוונה הוי עכ"פ ספק ומחוייב להניחן דדלמא תלאן לשמן, אבל מדין פיסול הקרא דוקשרתם וכתבתם א"צ להניחן כיון דודאי פסולים סי' ה' ד"ה ואף דמ"מ שיטה יו"ד. משא"כ חלב דמי לביצה: ובזה מיושב קושיית המג"א (סי' רנ"ב ס"ק י"ט). שם ד"ה ואף בסה"ד. וראיה לזה ממה דאמרי' בביצה ואף ר"י סבר משום משקים שזבו, דר"י רמי דר"י אדר"י, ואם נימא דראוי לדמות הגזירות להדדי דלטעמא דפירות הנושרים, כי היכי דגזרו בכל אוכל הנושר בחדא גזירה ה"נ ראוי לגזור במשקין, דבכל משקין הנבלעים ויוצאים יהי' בכלל גזירות משקין שזבו, א"כ הא מצי סבר רבי יוחנן כטעמא דפירות הנושרים, ודוחק לומר דמה דאמרינן דר"י סבר משום משקים שזבו, היינו רק לאפוקי דאין הטעם משום הכנה אבל באמת מצי סבר משום פירות הנושרים, אע"כ דליכא לדמות גזירות להדדי, ואולם לפ"ז יקשה כיון דלטעמא דפירות הנושרים ליכא רומיא דר"י אדר"י, מאי פרכינן רב יוסף מ"ט לא אמר כרי"צ דלמא משום דקשיא לי' רומיא דר"י אדר"י לא ניחא ליה לדחוק דמוחלפת השיטה, או דלדבריהם דרבנן קאמר, משום הכי אמר משום פה"נ ויש ליישב שם ד"ה אמנם, שיטה ט"ו, ויהי' מותר מטעם מתוך: אחר הימים מצאתי בטורי אבן חגיגה באבני מלואים (דף י"ג ע"א) שהעלה כן דאמרינן מתוך והואיל, ביחד סי' ו' ד"ה ובמחכ"ת שיטה ח' מוכרחת מתוך קושייתו ויש עוד ראיה ממתני' פ"ה מ"ה דדמאי הלוקח מן העני מעשר מכל א' וא', ויקשה דאמאי א"י לעשר מאחד על הכל מטעם ס"ס שמא כולם מעושרים ושמא כולם אין מעושרים אע"כ כהרא"ם. סי' ז' ד"ה אמנם אעפ"כ בסה"ד: ובחידושי כתבתי דלכאורה ראיה דס"ל לתוס' דס"ס דדינא לא מקרי ס"ס, דהא לדבריהם חולין (דף ע"ט ע"א) ד"ה עייל דלתירוצם ע"כ ס"ל לר"י דר"א מספקא ליה אי חוששין לזרע אב, וגם מספקא ליה אי אמרינן שה ואפילו מקצת שה דאלו ס"ל לודאי דחוששים לזרע אב א"כ אמאי פטור ממתנות הא לחלק א"צ קרא ואייתר אם שור לחייב כולו אע"כ דמסופק דשמא א"ח לזרע אב, דצריך קרא לחלק וגם ע"כ דמספקא ליה ג"כ אם אמרינן שה אפילו מקצת שה דאלו ס"ל לודאי דלא אמרינן שה ואפילו מקצת שה. אמאי חלבו אסור, ואם אמרינן ודאי דאפילו מקצת שה לחייב מלקות באו"ב דמיירי בצבי הבא על התיישה, וא"כ דע"כ דבשניהם מספקא ליה א"כ אמאי חלבו אסור, הא הוי ס"ס ספק דאין חוששין לזרע אב, והוי כולו צבי ואת"ל דחוששין שמא אפילו מקצת שה לא אמרינן ס' סי' יג ע''א ד"ה ונ"ל בסה"ד: גם לשיטת תוס' זבחים (דף ל"ג ע"ב דעשה דפסח דחמיר דוחה לל"ת ועשה, עדיין יקשה סוגיא דפסחים דאף אלו לא העמידו דבריהם והוי כמו עשה ול"ת נדחית מפני פסח. סי' כג ד"ה אמנם נ''ל שיטה י', ומה לי תיקון אחר: אמנם ולהך צד קיימינן לפ"ז יקשה לר"ל דס"ל להירושלמי דבביטול מותר החמץ אחר הפסח איך יפרש הברייתא ישראל שהלוה לנכרי ע"ח כו' אבל נכרי שהלוה לישראל ע"ח לאחה"פ ד"ה עובר יקשה בממנ"פ אם בלא הרהינו ברישא אמאי ס"ל דעובר נהי דס' למפרע גובה הא מ"מ הי' החמץ בבית נכרי והוי למפרע חמצו ש"י בבית נכרי דלא עבר אדאורייתא לשיטתו הר"ן הנ"ל והוי כבטלו דמותר אחה"פ, ואי בהרהינו יקשה סיפא דנכרי שהלוה לישראל על חמצו ד"ה עובר הא החמץ הי' בבית נכרי המלוה ולשתרי אחה"פ, ויהי' מוכח דיש חילוק בין תקנתא דבטול ובין תקנתא דהפקידו ביד נכרי, דאף דלכאורה מהראוי להיות עדיף הפקידו ביד נכרי מביטול, דבבטלו שייך הערמה דלא יפקיר כראוי משא"כ בהפקידו דל"ש כן מ"מ בטלו עדיף דאין שם חמץ דישראל עליו דהוי הפקר ולא מקרי חמץ ש"י אבל בהפקידו מקרי חמצו ש"י וגזרו בו לאסור אחה"פ וא"כ ה"נ י"ל לדידן דבחמצו ש"י אסרו חז"ל גם באונס על הביעור דאף בהפקידו ולא עבר אדאורייתא, מ"מ כיון דחמצו ש"י הוא בפסח, אסור אחה"פ אבל בטלו דאין שם ישראל עליו בזה באנוס על הביעור ל"ג, ואולם י"ל דר"ל מוקי לה בלא הרהינו וברישא פלוגתייהו דר"מ וחכמים בזה עצמו, ולכ"ע למפרע גובה, ות"ק ס"ל דאף דלמפרע חמצו ש"י מ"מ כיון דהי' בביתו דנכרי ולא עבר אדאורייתא מותר אחה"פ ור"מ סבר דמ"מ אסור אחה"פ, וס"ל לר"ל דההלכה כרבנן, מש"ה ס"ל דבטלו כיון דלא עבר אדאורייתא מותר ג"כ אחה"פ ולר"מ באמת גם ביטלו אסור סי' ל' בסופו ונעשה הכל במחשבה ומזה יש להביא ראיה, לשיטת הסוברים דבדמאי תקנו חז"ל דצריך ליתן התרומת מעשר בחנם לכהן דלא כדעת הטור יו"ד (סי' של"א) דמוכרה לכהן ממאי דאמרינן דבדמאי לא מברכין משום דרוב ע"ה מעשרין, ואם נימא כהטור הא בלא"ה ליכא ברכה כיון דהוי דברים שבלב דהא בדמאי נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר וגם סופו לא יבוא לידי מעשה נתינה לכהן, ויש לדחות ובגליון הרמב"ם כתבתי שני ראיות נכוחות דצריך ליתן לכהן בחנם סי' לד בסופו ונראה דזהו ממש הדין בש"ע (סי' שס"ג סל"א) העמיד לחי באמצע מבוי וכו' ולא עשו החיצונים לחי שמן הלחי ולפנים מותרים הרי כיון דא"י לערב יחד אין אוסרים אף שעוברים דרכם גם בפנים וה"נ בנ"ד סי' לז ד"ה ויש, שיטה נ"ב שפיר הוי ספק ספיקא: מזה מוכח דאף בספק אחד דרבוואתא וספק אחד במעשה והספק שבמעשה לחוד מתנגד להחזקה וספיקא דדינא אינו נגד החזקה שנסתפקנו לעיל (דף כ"ז ע"ב ד"ה וביותר) מדברי מהריב"ל אלו מוכח דמהני דהא הך ספק אם יבם זוקק ליבום אינו מתנגד להחזקה ונימא דעכ"פ הוא בחזקת חי סי' לח ד"ה והא, שיטה י"ג, והוא קצת ישל"מ אסור להוסיף ולבטל ובחדושי אמרתי דבאמת דברי המג"א דחוקים דממנ"פ אם מקרי ישל"מ לא לבטל כלל ואמרתי דבמה דהקשו הסתירה בפסקי המחבר דביו"ד (סי' צ"ט) פסק כהרשב"א דבאיסורי דרבנן מותר להוסיף ולבטל ובש"ע א"ח גבי מותר שמן דנר חנוכה פסק דאסור להוסיף ולבטל אפשר ליישב, דמה דפסק ביו"ד דמותר להוסיף ולבטל, לא דפסק בהחלט בהכרעה כהרשב"א אלא כיון דפליגי רבויאתא בזה אם מותר להוסיף ולבטל הוי זהו עצמו לדידן ספיקא דדינא וכיון דכל עיקרו דאין מבטלין הוי דרבנן הוי ספיקא דרבנן אם מותר להוסיף ולבטל ולקולא והנה במה דקיי"ל דחמץ לא מקרי ישל"מ, דמה"ט חמץ בע"פ בטל אף במינו] משום דחוזר ונאסר, זהו לא מצינו רק לענין ביטול אבל בספק דרבנן דלחומרא בישל"מ לא מצינו משום דחוזר דספיקו לקולא, וכדמשמע בפשוטו (בסי' תמ"ז ס"ד בהגה"ה) דחיישינן שמא נשארו פירורים, [ואולם במק"א כתבתי יישוב נכון הא דחיישינן שם לספיקא דרבנן.] ויש להמתיק קצת, דלענין ביטול יש לנו סיוע שיטת הר"ן דהטעם דדבר שיל"מ לא בטל דהוי כמו היתר בהיתר ובזה כיון דחוזר ונאסר לא מקרי כ"כ היתר בהיתר, אבל לענין ספק דרבנן דהטעם דדשיל"מ לחומרא, דמה"ת לנו להכניס עצמינו בספק היכי דיכול לאכול בהיתר ודאי זהו שייך גם בחוזר ונאסר