רבי עקיבא איגר רפז

על מתני' דסתם מתני' ר"מ ומה דמשנינן לבסוף גזירה ביאה ראשונה ולא משני אטו ביאה כדרכה, י"ל דהא בלא"ה צריכין להך גזירה על כל חייבי לאוין דקתני במתני' ולא מתייבמת, לזה נקט הך גזירה דמספיק על הכל, ויעויין בריטב"א שהוכיח כדברי הר"ן דיבמה נקנית בהעראה, דאל"כ מאי פריך באלמנה מן הארוסין ליתי עשה ולדחי ל"ת, הא מעידן העראה נעשית בעולה דסתם קאמר, והו"ל למפרך דיפרש לקנות בהעראה, ולא הקשה ברווחא דאמאי משני אטו ביאה שניה ול"ק אטו דלא יפרש לקנות בהעראה, והיינו כנ"ל דמשני הכא משום ח"ל, ונראה דגם כוונת הר"ן בהוכחה זו ע"ד שכ' הריטב"א דמסתימת פרכת הש"ס משמע אף ביבום סתם הוי ל"ת לחוד ודלא כהמ"ל דכ' בכוונת הר"ן מדלא משני אטו סתם, ומה"ט נלע"ד דלא תירצו כנ"ל דפרכת הש"ס דיבעול שלא כדרכה דהו"ל לפרש הכי, וא"כ זהו רק דקדוק חזק ולא קושי' חזקה על ר"ת אם יסבור דפרכת הש"ס דיבעול שלא כדרכה כח) מה דהקשה בני חביבי (אות י"ב) על הרא"ה בבד"ה, לענ"ד אף כדבריך מפורש בב"ש (סי' קנ"ו סט"ז) מדלא פריך מרישא מוכח דלעולם תהי' אסורה לכהן משום שווי' אנפשה חד"א, מ"מ ליכא הוכחה גמורה, די"ל דברישא לענין זה מאמינין לה שכן הוא שמת בעלה ואח"כ בנה ולא נצריך כרוז לכהונה, דאף דלהתיר עצמה ליבם לא מהימנא, מ"מ לענין זה לגבי החשש דתצריכה כרוז לכהונה נאמנת, ובפרט דאחרי דהדין שלא תתייבם מה לנו לחשוד אותה למשקרת דהא ל"ש דמרחמא ליבם דהא יהא הדין דלא מתייבמת ורק מסיפא פריך דדלמא האמת כדבריה ותצטרך כרוז לכהונה, כן נראה לעניות דעתי, אביך השמח ברב תורתך וחכמתך: עקיבא בכאן הי' נדפס שני מערכות מס' דרוש וחידוש, היינו מערכה י"ג ומערכה ט''ו מחמת שאז בעת צאת השו"ת לאור בפעם ראשון לא הי' נדפס עדיין הדו"ח, ע"כ רצו בני הגאון ז"ל להביאו לדפוס להראות להעם מעט מהדרושים ג"כ, אבל כעת אך למותר הוא כי כבר באו השני מערכות הנ"ל בס' דרוש וחידוש שהוצאנו לאור כעת, וכתבתי זאת שלא יהי' נראה כחסר מן הספר כי באמת שייכים המה בהדו"ח ושם מקומם. המלבה"ד אהרן באאמ"ו הרי"צ זלה"ה וואלדען. ה ש מ ט ו ת [אב"ה השתי קושיות שהקשה לי גיסי הרב ר' שמואל מבראדי הכתובים לעיל סמוך ומיד אחר ההקדמה, שאול שאלום ג"כ למרן אאמ"ו ני' ואת אשר השיב לו אאמ"ו ני' אציגה כאן בקצרה, וז"ל] דברי חתני ידידי הרב ני' בישוב דברי רש"י בב"ק דף צ"ד ע"ב, טובים ונכוחים וראוים הדברים למי שאמרן, ובזכרוני שאמרתי ליישב דברי רש"י דבפשטות הסוגיא במה דאמרינן אלא ל"ק קודם תקנה וכו' והשתא דאר"נ כו' כאן בגזילה קיימת כו' קאי על כל פרכות הש"ס לתרץ בחדא מחתא ולכאורה אינו מספיק על ההיא דהניח להן אביהן מעות של רבית דאף דעדיין בעין, הא מ"מ כיון דקנינהו כמ"ש תוס' בב"מ (דף ס"א) דמיד שלקח הריבית הוא שלו אלא דמצוה עליו להחזיר א"כ כיון דא"צ להחזיר המעות בעין מקרי אין גזילה קיימת כמ"ש המ"ל והש"ך בנקה"כ סי' קס"א דבגזילה שקנאה ביאוש וש"ר וכן בריבית כיון דא"צ להחזיר מקרי אין גזילה בריבית, לזה נקט רש"י לטעמא דהוי שינוי רשות, דלטעם זה אביהם חייב להחזיר בעין דהוי כגזילה בידו ומקבלו ממנו כיון דהוי גזילה קיימת: ומה שהקשה חתני ני' קושי' עצומה בב"ק (דף ק"ז) נלענ"ד דבקנס ל"א דהוי הודאת בע"ד שלא שלח ידו כיון דאין מתחייב קנס בהודאתו דאף דלא אמר בדרך הודאה לחייב עצמו, מ"מ א"א לדון כלל על הודאתו, וראי' לזה מדברי הריטב"א שבועות (דף ל"ג ע"ב ד"ה ראי' בלא ידיעה וכו') בקנס אם אמר לא אנסתי אשה מעולם ובאו עדים שאנס אשה בפניהם אעפ"י שהוחזק כפרן אינו משלם קנם שזהו בכלל פרט למרשיע את עצמו כיון דבהודאת קנס ממש פטור ה"נ בהודאה הבאה משום כפירה עכ"ל, וכתבתי במק"א בארוכה בעזה"י, ידידו חותנו בלו"נ עקיבא סי' א' וכיון דאינה במצות תענוג מותרת להתענות, לא מבעיא לדעת הראב"ד בהשגות רפ"א מחגיגה דקיי"ל כאביי דאשה בעלה משמחה, שעל הבעל מוטל החיוב לשמחה אבל היא אינה בחיוב זה, והכ"מ והלח"מ שם כתבו דגם הרמב"ם ס"ל כן, אלא אף לדעת הלח"מ פי"ד ה' י"ד מהמע"ק בדעת הרמב"ם דהלכה כר"ז דהיא מחוייבה בשמחה, מ"מ היינו דאסורה בהספד ותענית, ולהיות לה שמחה בשתיית יין ובשר אבל מ"מ נראה דאינה מחוייבת באכילת פת דנראה דאכילת פת אינו מצד חיוב שמחה דהא בשבת ליכא חיוב שמחה אלא דנראה דמן כבוד שבת לקבוע סעודה על הלחם, והכיבוד ועונג עם שמחה תרי מילי נינהו, עי' ברמב"ם פ"ו ה"ו מהל' יו"ט שכ' כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה כך כל ימים טובים, שנאמר לקדוש ד' מכובד וכל יו"ט נאמר בהם מקרא קודש ואח"כ בהלכה י"ז שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאני יו"ט כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב להיות בהן שמח וטוב לב וכו', משמע דהם תרי מילי חיוב כיבוד ועונג וחיוב שמחה, , ומה"ט בהל' וי"ו נקיט ימים טובים, דמשמע ביו"ט ולא בחוה"מ, ובהלרה ז' בחיוב שמחה נקט ז' ימי פסח וח' ימי החג דגם חוה"מ בכללם, וא"כ נראה כיון דבשבת כל החיוב לאכול פת אינו מטעם שמחה אלא מטעם כיבוד שבת לקבוע סעודה על הלחם, ואפשר מטעם כיון דברכו וקידשו ד' לשבת במן, דקראו הכתוב לחם קבעו חיוב לאכול סעודת לחם וכן ביו"ט כדכתבו דמה"ט צריך לקבוע ב' סעודות לחם] וא"כ י"ל דגם ביו"ט מדין שמחה הי' סגי בבשר ויין ובגדי צבעונים אלא דחיובו כמו בשבת וראיה דהרי בחוה"מ אף דאיכא חיוב שמחה מ"מ אין חיוב לאכול פת כדקיי"ל בש"ע א"ח (סי' קפ"ח ס"ז) וכיון דאין אכילת פת תלוי בחיוב שמחה י"ל דאין נשים חייבות במצות אכילת פת ביו"ט דהוי מצוה שהז"ג, ויש לעיין בדברי הרמב"ם הלכה כ"ו מיו"ט הנ"ל, וכל יו"ט נאמר בהם מקרא קודש מה"ט יהא החיוב ג"כ בחוה"מ דאיקרי ג"כ מקרא קודש כמ"ש הרמב"ם (רפ"ז מהל' יו"ט' וי"ל] וא"כ הדרן לדינא דבשכחה להזכיר מעין יו"ט בבהמ"ז דא"צ לחזור ולברך, ומה"ט יש לעיין על דברי הלבוש א"ח (סי' תצ"ז) והמתענה בר"ה אסור לו לעשות מלאכה כגון לאפות ולבשל לאחרים אלא כל היום עוסק בתפילה ובתחנונים או ילמוד כל היום דכיון דאינו מקיים חציו לה' וחציו לכם צריך לקיים כולו לד' וי"א דאשה שיש לה בעל או היא משועבדת לאחר, דיכולה לאפות ולבשל, כיון דמשועבדת לכך עכ"ל, ולפי דברינו אין נשים בחיוב כולו לה' דהוי ז"ג, ונראה דאדרבא משם סייעתא לדידי דבפשוטו דברי הלבוש מוקשים דאטו מפני שהיא משועבדת לבעל או לאחר פקע ממנה חיוב המצוה, ולומר דמש"ה באמת לא תתענה ותקיים חציו לכם וחציו לד', זה אינו במשמע מלשון הלבוש, ולזה נראה דבאמת אינן בחיוב המצוה זו כיון דהוי ז"ג אלא דמ"מ רוב נשי דידן מחמירין לעצמן וזהירות וזריזות לקיים רוב מ"ע שהז"ג, כגון שופר סוכה לולב וכן בקידוש יו"ט והוי כקיבלו עלייהו ולזה רוצים לקיים כולו לה', לזה כתב הלבוש כיון דמשועבדת לאחרים אין בכחן להחמיר על עצמן, בדבר שאינן מחוייבות מהדין להפקיע בזה זכות דאחרים: סי' ב אחר חתימת התשובה ובהאי ענינא דברירה ק"ל בסוגי' דשליש במ"ש בתוס' דהימניה היינו אף אם ישקר מ"מ כשיאמר לגירושין יהי' לגרושין, וע"כ הכוונה שיהי' למפרע לגרושין דאלו מאותו זמן שיאמר השליש לגירושין הא כיון דהבעל אמר תחלה לפקדון הוי חזרה, ובהר"ן כתב משעה שהי' השליש אצל האשה, והיינו ג"כ לכשיאמר אחר כמה שנים שיהא לגירושין יהי' הגרושין למפרע משעה שהי' אתה במקום אחד, וק"ל הא ק"ל בדאורייתא א"ב, ולו יהא דאמר להשליש במפורש אם תרצה אחר הזמן שיהי' לגרושין יהא מעכשיו לגרושין ג"כ לא מהני ועיין רש"י גיטין (דף