רבי עקיבא איגר רפה

יג) מ"ש בני חביבי (באות ד') בדברי הרמב"ם דבעל בעולה בלא נשואין לא חללה, דבריך טובים ונכוחים. יד) מ"ש בני (באות ה') בארוכה לברר הדין דבא על יבמתו ואמר במפורש דאינו רוצה לקנותה אם גם בזה קנאה בע"כ, דבריך בהשכל ומתוקי' מדבש, אולם בני לקושטא דמלתא אשר רצית לעשות בזה פלוגתא דרבוואתא בין הר"ן והנ"י, לא כן נראה לענ"ד, אמת דדעת הנ"י ברור דאפי' בכה"ג קנאה, דאם איתא דבע"כ א"ק, גם באומר שאינו רוצה עד גמר ביאה, לא לקני בהעראה כיון דעד שעת גמר ביאה אין רצוני לקנותה, ומה לי שאינו רוצה לקנותה כלל, או שא"ר לקנותה עד אח"ז וכמו שהעלית בעצמך, וכן כתבתי במק"א בארוכה, ומ"ש הנ"י דאמר שא"ר לקנותה אלא בגמר ביאה, ולא נקט יותר רבותא דא"ר לקנותה כלל וע"י דקדוק זה רצונך לומר תחילה דבזה באמת א"ק, זהו אינו, וכוונת הנ"י כך דזהו ודאי פשיטא דיבם קונה בע"כ, ולא בא הנ"י לחדש דין זה, אלא דעיקרו דהנ"י בנוי דלא נימא כמו, דבאשה דעלמא דהעראה קונה, ומ"מ בסתם דעתו על גמר ביאה, והי' מקום לומר דגם ביבמה אף דלא בעינן דעתו מכל מקום יש לומר דהעראה דהוי ביאה גרועה לא מחשבה ביאה אלא באחשבה לקנותה על ידה, אבל בלא אחשבה אין עליה שם ביאה כלל, וכאשר צ"ל לכאורה בדברי הריטב"א קדושין (דף ע"ז ד"ה אר"א) דכתב דכי אמרינן דהעראה שמה ביאה וחייב, היינו כשפירש ולא גמר ביאתו אבל כשגמר דעתו על גמר ביאה עיי"ש, וזה תמוה איך) שייך לענין האיסור דעתו, אע"כ דבלא אחשבה לא מקרי ביאה, וכדדייק הריטב"א בלשונו דכי אמרינן דהעראה שמה ביאה וכו',. ומ"מ דברי הריטב"א תמוהים, דהא ס"ל ג"כ כהנ"י דביבמה קונה בהעראה בע"כ הרי דמקרי בשם ביאה, ואמאי לא מקרי ביאה לענין איסור וצ"ע], לזה השמיענו הנ"י דאינו כן דהעראה הוי ביאה בעצמותו לכל דבר, אלא היכי דבעינן דעת קונה, אין דעתו ורצונו לקנות אלא בגמר ביאה, וביבמה דלא בעי דעתו קונה בהעראה, ואפילו אמר במפורש שא"ר לקנותה בהעראה, דהי' מקום לומר דזהו לא נחשב כלל לביאה, אפ"ה קונה א"כ לענין זה רבותא יותר באמר שא"ר לקנות בהעראה, היינו, דאפ"ה לא אמרינן דאז לא נחשב כלל הערתו כביאה אבל באומר שא"ר לקנותה כלל בביאה זו, בזה לא גלי דעתי' דגריעה אצלו העראה ולא נחשב לביאה, וליכא ריעותא המורה על זה רק דא"ר לקנותה וזה פשיטא דקנאה, כיון דלא בעי דעתו טו) אולם מ"ש בני לדייק מדברי הר"ן קדושין מדלא נקט רבותא יותר דאפילו אמר שא"ר לקנותה בהעראה, ע"כ ס"ל דכה"ג ל"ק דהיכי דא"ר לקנותה לא הקנה לו התורה בע"כ, לפמש"ל י"ל דגם הר"ן ס"ל בביאה גמורה דקונה בע"כ, אין העראה נחשבת לביאה לקנותה, אבל באמת לענ"ד גם בזה לא פליג הר"ן על הנ"י, אלא דהר"ן ס"ל זה בפשיטות כיון דגם בסתמא כל בועל דעתו על גמר ביאה ואפ"ה אמרי' ביבמה כיון דשוגג ואונס קונה בביאה גמורה ה"נ קנה בהעראה בלא דעתו דלא באעי אחשבה לביאה, וממילא ה"נ אף באומר שא"ר לקנותה אלא בסוף ביאה קונה כיון דלא בעי' אחשבה לביאה, והוי כביאה גמורה דקונה בע"כ, והנ"י כתב זה דרך רבותא קצת, אבל לדינא הם שוים מט) ואשר דקדק בני מקוצר לישנא דהר"ן דלא נקט זה לרבותא, וכן מדלא הביא הנ"י ראיית הר"ן מסוגי' דיבמות דליתי עשה ולדחי ל"ת ע"כ דחלוקים בדינא אם קינה בע"כ או לא זהו דקדוק קלוש, ואינו כדאי לעשות מזה פלוגתא בין הפוסקים והראי' דכדברי הנ"י מפורש אות באות בחי' הריטב"א ליבמות, ובקדושין כתב הריטב"א ג"כ כהר"ן בשורש הדין, וגם הראיה מיבמות הנ"ל, הרי דהכל עולה בקנה א' [וכעת נתקשיתי בלשון הריטב"א קדושין מ"ש, מיהו דוקא באשה דעלמא וכו' והבא על יבמתו אפילו באונס ושלא מדעת דנפל ונתקע בה קנאה' הא להדיא מבואר ביבמות דנפל ונתקע בה ל"ק) יז) ומ"ש בני הרב נ"י דאף אם בעולת עצמו לאו דאורייתא מ"מ ראיה מיבמות דקונה כהעראה דאל"כ מאי פרכינן אלא בהערתה היכי דגלי דעתו שא"ר לקנותה אלא בגמר ביאה וליתי עשה ולדחי ל"ת, הא לא הוי בעידנא וכו' תוס' זבחים דהיכי דא"א בענין אחר ל"צ בעידנא, אפשר שיאמר בפירוש שרצונו לקנות בתחילת ביאה אינו ברור דעיקר סברת פסקי תוס' דדוקא מה דל"צ לקיום עשה זהו לא מקרי התחלת הקיום ולא מקרי בעידנא כגון כתישת העפר לכסות (בביצה דף ח') דהכתישה לא מקרי חלק והתחלה מכיסוי דכיסוי דם שייך בלא כתישה אם יש לו כבר עפר אבל בשבירת עצם השבירה הוא התחלת קיום המצוה ומקרי בעידנא, וה"נ הכא דלא אפשר סוף ביאה בלי התחלה, מש"ה מקרי התחלת ביאה תחילת קיום עשה דהא אף אלו נתכוין לקנות בתחילה ביאה, מ"מ סוף סוף א"א למצוה זו בלא תחילת ביאה מקרי התחלת ביאה בעידנא, ומה בכך דהיה אפשר לעשות בעידנא ממש. גם עתה מקרי בעידנא, דהתחלת ביאה מקרי צורך המצוה, גם הא עיקר פלפולך על הנ"י שהיה יכול להביא ראיה מיבמות, ומדברי הנ"י פ"ב דבב"מ גבי אבידה בבית הקברות נראה דלא ס"ל כפסקי תוס' הנ"ל ודוק. יח) ונ"ל ראיה לזה דקונה בע"כ דידיה מסוגי' יבמות (דף נ"ח) דכוותה גבי שומרת יבם וכו' והא"ר קנה לכל לא מוקי ליה בבא עליה היבם ופירש שאינו רוצה לקנותה, ע"כ דגם בזה קנאה. והנה לכאורה קשה כזה על הפוסקים דיבום בפני ב' עדים כדין כל קדושין, א"כ דלמא מיירי בבא עליה היבם שלא בפני עדים, אבל בזה י"ל דממנ"פ בליכא עדים אנן לא מאמינים להיבם שבא עליה להשקותה עי"ז, אך עדיין קשה לוקי שבא עליה ב' פעמים כל פעם בפני ע"א דלהוי קנין אישות לא מקרי עדים כמ"ש הר"ן פ"ז דגיטין (דף קע"ב), ואולי י"ל דגם דלענין השקאה הוי כדיני נפשות ולא מצטרפין העדים להעיד שבא עליה היבם להשקותה ובדברי הר"ן שם קשה לי שכתב דמש"ה לא מהני צירוף עדי' דקדושין כדיני נפשות דמי דקדושין שייך בנפשות הא בפשוטו ניחא כיון דקדושין בלא עדים לא תפסי, איך שייך לצרף ב' ביאות לקדושין, הא בכל ביאה וביאה דהי' בפני ע"א לא נתפסו הקדושין וצירוף ל"ש רק בהלואה אחר הלואה דלא איברי סהדי אלא לשקרי אבל ההלואה עצמה בלא עדים ג"כ מקרי הלואה בזה שייך דמצרפין דע"י הצירוף ידוע להב"ד האמת שהלוה אבל בקדושין אף דהאמת ידוע לנו דקדשה, מ"מ הלא לא נתפסו מעשי קדושין שהי' בפני ע"א וכיון דכל מעשה הקדושין בפני עצמה לא נתפס איך שייך צירוף באמת היכי דע"א מעיד דנתקדשה בפניו ביום פלוני בפני ב' עדים, וע"א מעיד על יום אחר דנתקדשה בפני ב' עדים שייך לדון אם מצרפין להעיד דנתקדשה בפני ב', אבל בנידון דהר"ן שם דנתייחדה בשחרית בפני ע"א ובערבית בפני ע"א פשיטא דל"ש צירוף לשווי קדושין וצע"ג יט) בני נ"י עוד (באות ה') ליישב ק' תוס' והרשב"א בפרכת הש"ס והא"ר אין אונס לערוה, דלמא מיירי דכפאוהו שיקשה עצמו ויבעול דבזה אמרינן אגב אונס דמצוה גמר ומתרצה והוי רצון כמו בקרבן וגיטי נשים לענ"ד זה אינו, דהא התם בעי' שיאמר רוצה אני אלא דהיה ראוי לומר דמ"מ בלביה לא ניחא ליה בזה אמרינן אגב מצוה גמר בלבי' אבל בצווח מתוע"ס איני רוצה לא מקרי רצון, א"כ עדיין יקשה דלוקמי בצווח מתוע"ס, גם אינו דומה להתם, דהכא ליכא בזה אונס מצוה דהא אין המצוה ליבם דוקא, דהתורה מסרה לו הברירה ליבם או לחלוץ, וכמו לדידן אף לאבא שאול דמצות חליצה קודמת, מ"מ אם כפו אותו לחלוץ עד שיאמר רוצה אני מקרי חליצה מעושית, ה"נ ביבום אלו הי' הדין דבעי שלא באונס היה הדין כן דלא מהני כפייה זו כ) תו כתב בני הרב נ"י דהרא"ש גיטין מדאסבר הא דק' אמה דמדין אפקעי' רבנן לקדושין אתינן עלה, מדלא כ' דרבנן הקנו לו ק' אמה וממילא הוי חצירה דאורייתא, ע"כ דלא ס"ל בזה כהר"ן, לענ"ד הר"ן לא כ"כ רק לענין הד' אמות דהם שלה לכל מילי דזכי' שם חצר עליה, אבל הנך ק' אמה דלשאר מילי אינן שלה ל''ש לומר דחז"ל הקנו לה שיהי' חצירה דלא מצינו קנין לחצאין