רבי עקיבא איגר רעד

והא דאמר רב לעיל דף ק') כיון דנתנה טעם בחתיכה חענ"נ ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהם מינו, היינו דהתם הקשה הר"ן דלמה לי' דנ"נ, הא בלא"ה הטעם איסור נבילה שבחתיכות ההיתר יאסר לאחרות משום מב"מ ותירץ כיון דכח היתר מעורב בו לא מקרי מב"מ עיי"ש, א"כ י"ל דהכי אמרינן כיון דנותן טעם בחתיכה חענ"נ והוי כולו כח איסור והוי הכל מב"מ, אלא דהחתיכת היתר דנ"נ דהוא רק איסור דרבנן מתבטל במינו, אבל הטעם נבילה שבו דאסור מדאורייתא אוסר לאחרים משום מב"מ, ומה דמשני רבא אפילו תימא לא קדם וסילקו וסלק מינו, היינו דבאמת לא בעי' דסלק וצריך באינו מינו להיות ס' גם נגד חתיכות ההיתר כולו, דהחתיכת היתר דנ"נ דהוא רק דרבנן מתבטל ג"כ במינו,, אלא דבעי שהרוטב יהי' ס' גם נגד טעם הנבילה שנתמעט מחתיכות האיסור ונבלע בהיתר דזהו הוי מב"מ, כיון דנ"נ ואין כח היתר מעורב בו וכעין שכתבו תוס' לפי' רבינו אפרים, ולפ"ז באמת בחתיכת איסור בחתיכו' מיני דהית' לא בעי ב"פ ס', דהרוטב שנבלע בחתיכת איסור ונ"נ כשיוצא כיון דנ"נ הוא דרבנן מתבטל במינו דהרוטב היתר, אבל בדבר שיל"מ דקיי"ל דגם באיסור דרבנן מין במינו לא בטל, קיימא הדין דצריך ב' פעמים ס'. אביך ידידך. עקיבא סימן ריח לידידי הרב רבי בנימין נ"י בק"ק הוראדנא מ"ש בביאור דברי הירושלמי פרק ג' דפסחים הלכה ב' מיעטו בטל, או מכיון שנראה לבער כולו, ליישב קושיית הק"ע שם, דמאי מבעי' הא מתני' היא ברפ"ב דכלאים כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט, וכתב מעלתו דבאמת אחר שמיעטו אינו עובר בב"י, אלא כיון דנתחייב בעשה דהשבתה צריך שישבית כולו, וכעין ההיא דבב"ק (דף ק"ה) אעפ"י שגזילה אין כאן מצות השבה אין כאן, ע"כ תוכן דבריו ידידי, הא הק"ע שם כתב דבפשוטו יש חילוק, דהתם בכלאים אינו אלא דרבנן משום מראית עין, אבל הכא בחמץ הוי דאורייתא אלא דחזר והקשה להפוסקים דהכא מיירי בבטלו, א"כ ה"נ הוי דרבנן וכיון שכן מה הועיל מעכ"ת נ"י בתירוצו, הא בביטלו ליכא חיוב השבתה. ובאמת מה דפשיטא ליה להק"ע דבכלאים הוא רק דרבנן משום מ"ע, כך מבואר בכ"מ (רפ"ב מהל' כלאים) בשם הירושלמי, הכא אתה מרבה לבטל מפני מ"ע, וק"ל הא תוס' כתבו בנדה (דף ס"א ע"ב) דבכלאי בגדים ל"ש ביטול כיון דשניהם היתר ונאסרים ע"י תערובות, א"כ ה"נ בכלאי זרעים, והתוי"ט הקשה הא בניכר איסור ל"ש ביטול ומ"מ העלה דהאיסור רק משום מ"ע, שהתורה לא אסרתו אלא כשרוצה לזרוע כלאים עיי''ש. ותמיהני על הכ"מ והתוי"ט הא הרמב"ם כתב במפורש ואם זרע לוקה, [ובאמת כתבתי בגליון הרמב"ם וז"ל ק"ל הא בסוגיא דב"ב (דף צ"ד) דמסקינן עכ"פ לחד לישנא אי לטעמא דקנסא וכו' דרובע דמעט הוא רק חומרא ורק ביותר מרובע הוא מדינא א"כ ברובע אינו לוקה] וא"כ יהיה הקושיא גם בלא בטלו דמ"ש מכלאים ולזה יעלה יפה תירוצו דמעכ"ת נ"י ואך מ"מ הא ישאר הקושיא להפוסקים דס"ל דמיירי בבטלו דמ"ש מכלאים ולזה יש לומר דהנך פוסקים ס"ל דבכלאים הוי דרבנן משום מ"ע וליכא קושיא דאין לדמות דרבנן לדרבנן דבכלאים הוי רק דמחזי כמקיים וכל שמעטו תו לא מחזי, משא"כ בחמץ האיסור הוא בעצמו גרע אלא דיהיה הקושיא להרמב"ם הנ"ל דס"ל דהוי דאורייתא בזה י"ל דמיירי הכא רק בלא בטלו וכתירוצו דמעכ"ת נ"י, דמשום חיוב השבתה איכא מ"ע ובבטלו באמת מותר דלא גרע מכלאים דאורייתא אבל הא עיקר הקושיא בנוי על הירושלמי והירושלמי הא ס"ל להדיא דבכלאים הוי רק משום מ"ע כמפורש בירושלמי (פ"ב דכלאים) כמו שהובא בכ"מ וא"כ הקושיא באמת רק להסוברים דמיירי הכל בבטלו ובזה אינו מספיק תירוצו דמעכ"ת נ"י, ומה"ט י"ל בישוב מה שהשמיט הרמב"ם איבעיא זו דהירושלמי די"ל דהירושלמי לשיטתיה אזיל, דס"ל דבכלאים אסור רק משום מ"ע ומספקא ליה בחמץ דלא בטלו אי מדמין לכלאים או דבדרבנן אין לדמות להדדי אבל להלכה דפסק הרמב"ם שאם זרע לוקה ובהכרח דהיה להרמב"ם איזה הוכחה דהש"ס דילן פליג על הירושלמי] ממילא ליכא איבעיא דדמו לכלאים ועיקר קושיית הק"ע לענ"ד לק"מ, דהכא אמרינן מכיון שנראה לבער היינו דבתחילת האיסור היה כזית וחל האיסור אבל בכלאים קודם זריעה ליכא איסור, ובשעה שזרע כבר נתמעט ומ"ש כבודו לתרץ ביסודו קושיית השאגת אריה בהא דאמרינן לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל הא מ"מ יפזר לרוח שלא לעבור עוד על ב"י, וכתב רו"מ דסגי שיפרר עד שיתמעט מכזית דליכא חיוב ב"י, אבל משום מצות השבתה צריך לבער כולו הדברים ראויין למי שאמרן וזכורני שאמרתי כמה אופנים על קושיית הש"א הנ"ל, ונתעוררתי ג"כ לספק לר"י בעבר על ב"י ואין לו עצים עתה לשורפו, או ביו"ט דא"א לשורפו אם הדין דיפרר לרוח כדי שלא לעבור להלן על ב"י או כיון דב"י ניתק לעשה ואם יפרר לא יהיה תיקון על הלאו שעבר ואם ימתין עד אחר יו"ט וישרוף בחוה"מ יהיה תיקון על כל מה שעבר ואם נימא כן י"ל דהקולא דלפי שעה יהא יושב ובטל ומ"ש מעלתו נ"י בענין שוטית שזינתה תחת בעלה, דהמ"ל כתב בפשיטות דחרשת ושוטה דמיא לקטנה לומר דפיתוי הוא אונס ובתשו' בנב"י (סי' ע"ח) כתב כמסתפק בזה. אעתיק לו מה שרשום ממני אצלי מכבר בגליון ש"ע אה"ע (סי' קע"ח) וז"ל בשוטית י"ל דלכ"ע הפיתוי הוא אונס דעדיף מקטנה דהשוטית אינה בת דעת יותר מקטנה כדמשמע בסוגיא דשבת ר"פ מי שהחשיך, וכמ"ש בגליון בש"ע א"ח (סי' רס"ו סעי' ג') וכן בתוס' חולין (דף י"ב ע"ב) גבי חליצה דעע"ג דשוטה גרע מעע"ג דחרש וקטן, אבל בחרשת י"ל דתליא בפלוגת' זו בקטנה עכ"ל, וראיתי שגם מעכ"ת נ"י כיון לראיה זו מסוגיא דשבת הנ"ל, ובאמת משם לא מוכח, דהא באמת הניחו תוס' בקושיא דמ"ש דבחרש וקטן מבעי' ובשוטה וקטן בודאי יתנו לקטן, ולזה רמזתי בכותבי עיין מ"ש בגליון בא"ח, וז"ל שם, על מה שכתוב בש"ע שם דשוטה וקטן וכו' שהקטן יבוא לכלל דעת, כתבתי, כ"ה בטור, ואולם בסוגיא איתא סתם, חרש ושוטה נותנים לשוטה, קטן ושוטה נותנים לשוטה, וי"ל דבתרווייהו חד טעם, דשוטה אין לו דעת כלל, אבל חרש וקטן יש להם דעת קצת ובזה מיושב לי קושיית תוס' שם ד"ה חרש אתי לאחלופי, והיינו דודאי הסברא דטוב יותר ליתן למי שאין לו דעת כלל, שעדיף מכל אף נגד סברת אתי לאחלופי, ורק בחרש וקטן דלתרווייהו יש קצת דעת, בזה יש סברא ליתן לקטן מליתן לחרש דלא אתי לאחלופי, או דיתנו לחרש דלא אחי לכלל דעת, ולשון הטור והש"ע קשה עכ"ל בגליון ומ"ש ידידי בפשיטות דע"י דפיתוי קטנה אונס יש לה ג"כ צער בביאה, לענ"ד מפורש ההיפוך בתוס' כתובות (דף מ"ב ע"א ד"ה אביי וכו') דהא מתני' דמחייבי מפותה מיירי בקטנה, והרי דבקטנה ג"כ אינו נותן צער, ידידו חותם בברכת השנים, יזכר ביום הכסא בספרן של צדיקים לחיים טובים ארוכים ומתוקנים כחפץ. עקיבא בהרב מ"ו רבי משה גינז זצללה"ה מא"ש סימן ריט לחתני ידידי הרב רבי שמואל מק"ק בראדי מה שהקשה לי בקדושין (דף ד' ע"א) יאמרו כסף, לאביי דלא דריש המיעוט א"כ יקשה לדידיה שתהי' אשה יוצאה בחליצה לענ"ד י"ל דאביי לא רצה לומר מקרא דוכתב דדלמא דרשינן