רבי עקיבא איגר רסח

בכלל קס"ח דאפי' בסבורה דמותר מקרי מעל באישה] ולחלק בין הענינים דאמרה מותר, דבעובדא דהרשב"א דהיה לפנינו מעשה קידושין ראויה לה שלא תסמוך על דעתה בדין, וכן בנשים שזינו כיון דזנות ענין זרות ובדילי כשרים מיניה, היה ראוי לה לאסוקי אדעתה ולחקור אצל חכם. משא"כ בנ"ד דהיה ההיתר פשוט אצלה כביעותא בכותחא ואין לה מקום ספק לדייק, קשה עלי מאד, וההיא דסי' צ"ט ביו"ד באומר מותר דלא קנסוה, היינו דהוי כשוגג, אבל מ"מ לא מוכח דעדיף משוגג, דיש לומר דמ"מ שייך בזה דהיה לה לדייק, וכמו בנמצאת איילונית, וכיון דלדברי המהרי"ק דבלא"ה נראה דס"ל למסקנא לא אמרינן מאי הו"ל למעבד, בכל ענין אסורה על השני, ולהרשב"א נראה ג"כ דרק על ידי התרת חכם היקל, אם כן מנ"ל לדון מעצמנו בלא הוראת חכם: ומ"ש מעכ"ת ני' להוכיח דהא בנ"ד אלו היה שייכות קרבן היתה פטורה, דהוי טעה בדבר מצוה כההיא דפסחים, יבמתו בעל קנאה, א"כ עדיף מההיא דהוחלפו דחייבת קרבן ואפ"ה מותרת אין זה ראיה, דלא תליא זה בזה, דהרי חזינן במה דדחו ביבמות, די"ל דבנשאת עפ"י ב' עדים ל"ת, דאמרינן מאי הו"ל למיעבד, ושאני איילונית דהו"ל להמתוני, והא באיילונית בודאי אינה חייבת קרבן, כיון דמה"ת מותרת דסמכינן ארובא, וכמו שכתב בתשובת פנים מאירות (ח"ב סימן מ"א) דאוכל ונמצא טריפה אינו צריך כפרה דאונס הוא. ואלו בשני עדים שמת בעלה חייבת בקרבן, ואפילו הכי קנסו יותר באילונית: ואולם אעפ"כ לאשר בלא"ה הבה"ג וסייעתו מתירים ביש לה בנים, ואף דכתבתי במכתבי העבר, דבזה לא אמרינן כדאי הנך לסמוך עליהם בשעת הדחק כיון דהאוסרים מיירו בשעת הדחק לאסור ביש לה בנים, מ"מ י"ל דהיינו לגבי דחק זו להוציאה מבעלה, אבל בנ"ד דלפי מכתב מעכ"ת יש ביחוד ענין דחק וכמעט חשש סכנת נפשות להולד, י"ל דהאוסרים לא אסרו במפורש כה"ג, די"ל דרק בעלמא ביש לה בנים דליכא דחק כ"כ דליכא לעז על הבנים כמ"ש במכתבי הראשון אבל במקום דחק כמו נידון דידן לא דברו. ויש לומר כהאי גוונא כדאי הבה"ג וסייעתו לסמוך במילי דרבנן בשעת הדחק, ועם כל זה ראוי שיהיה ההיתר על ידי ב"ד של ג' וימחול מעכ"ת ני' לצרף עמו איזה רבנים גדולים מגאוני זמנינו שיסכימו עמו להתיר במקום דחק גדול: ומ"ש מעכ"ת ני' על דברי, דרש"י יבמות (דף מ"ט) כתב רק לאביי אבל הברייתא אינה סוברת כך, וכל הפוסקים ס"ל כהברייתא. במחכ"ת אינו כן, דלשיטת רש"י כיון דאביי פליג אברייתא פשיטא דקיי"ל כדברי אמורא דפליג אברייתא ודחוה מהלכה, וגם מה"ת נימא דאמורא פליג אברייתא בענין הסברא אם הולד ממזר, א"ו בהיפוך דהברייתא ס"ל דקדושין תופסין ביבמה לשוק, מש"ה ס"ל דהולד כשר, ובזה יש כח להאמוראים לחלוק, דיש לרב תנא דמסייע ממתני' דקדושין לאחר שיחלוץ לך יבמיך כמסקנת סוגיא דיבמות (דף צ"ב) דרע"ק ס"ל דאדם מקנה דבר שלב"ל, א"כ מתני' זו דלא כרע"ק, ואפ"ה ס"ל דאין קדושין תופסין מדמחשיב ליה לדבר שלב"ל, ושמואל מספקא ליה אם הלכה כברייתא או כמתני' הנ"ל, או דמספקא ליה אם גם מתני' מצי סבר דקדושין תופסין וההיא דקדושין אתיא כרע"ק דבכל ח"ל אין ק"ת, אבל שיהיה אביי חולק בזה על הברייתא אם אפילו היכא דאין קדושין תופסין ס"ל להברייתא דהולד כשר, ואיהו סבר דממזר, זהו בודאי אינו, ומפורש כן להדיא ברש"י יבמות (דף מ"ט) דהברייתא סברה קדושין תופסין, וא"כ לדידן הולד ספק ממזר, ונכונים דברי, ידידו עקיבא במ"ו הרב רבי משה בשולי המכתב ובההיא ענינא תמוה לי ביבמות (דף צ"ה ע"ב) דלמא אדר' אמי קאמר. ותמוה לי, הא מ"מ כיון דת"ק ס"ל דבע"א דפיכל אגיסו ואשתו שריא ע"כ ס"ל דלא בעי' גט, ול"ח שיאמרו שמתה אשתו וקידש אחותה. ואעפ"כ אסורה על גיסו, וע"כ משום דהוי כזינתה במזיד, א"כ מנ"ל להמציא פלוגתא חדשה דר"י פליג על יסוד זה דהוי כזינתה הא י"ל דר"י הוסיף דאפילו גט צריכה מחשש שיאמרו מתה אשתו וקידש אחותה, וממילא אשתו אסורה, אבל עדיין יש לומר דסבירא ליה האיסור ג"כ משום דהוי כזינתה. ואף יבמה אסורה וצ"ע: סימן רז לכבוד ידידי הרב רבי שמחה ני' דיין מצויין בק''ק קעמפנא מה שהערה כבודו לדון על הגבינות שמעמידים אותן בעור קיבת כשירה. ויש בחלב הרבה פעמים ס' נגד עור הקיבה, והאריך כבודו ני' בחכמה ובדעת: במתני' חולין (דף קט"ז) המעמיד בעור קיבת כשירה אם יש בה בנ"ט אסורה. הרי דבליכא נ"ט מותר. ומה דלא אסור מדין מעמיד. הר"י מיג"ש נתן טעם דמעמיד באיסור הוא דלא בטל. אבל לשוויה בב"ח ע"י מעמיד לא. והכי פסקינן בש"ע יו"ד (סי' פ"ז סי"א) אבל נהי דליכא איסור מדין מעמיד הא מ"מ כיון דבמכוון נותנים בתוכו העור הוי בכלל אין מבטלין איסור לכתחילה, דאף דיעבד אסור להמבטל ולמי שבטלו בשבילו, ומבואר בתשובת הריב"ש (סי' תצ"ח) דאם ביטל על הסתם למי שירצה לקנות. הרי הוא כמי שנעשה בשבילם ביחוד ואסור לכולם, עיי"ש, והיינו דלא כדעת הרש"ל אב"ה הובא בט"ז שם סק"י]. והיינו ממש נ"ד. דעושים הגבינות בדרך זה למכרם, ואף לדעת הרש"ל מ"מ המוכרים במה שנותנים לתוכו עור הקיבה, עברו על איסור דאין מבטלין איסור לכתחילה, והי' מהראוי למחות בידם ולהפרישם מאיסורא: אמנם לאשר חקרתי והוגד לי שנתפשט כן בכל המדינה ובשארי מדינות הידועות לנו מכמה וכמה שנים ואין פוצה פה ומצפצף, ורחוק לומר שגדולי המורים לא נודע להם מזה. לזה שמתי את לבי למצוא דרך היתר הנה י"ל דבב"ח ביש ס' לאו מדין ביטול הוא, כיון דכל אחד בפ"ע מותר, והאיסור הוא ע"י חבורן יחד לא שייך ענין ביטול. כמ"ש תוס' נדה (דף ס"א ע"ב) ד"ה בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנה לנכרי וא"ת וליבטל ברובא, וי"ל דל"ש ביטול ברוב אלא כשהאיסור מעורב בהיתר, אבל כלאים ששניהם היתר ונאסרים ע"י תערובות כך אסור המרובה כמו המועט, עכ"ל. וכתב הרא"ש עלה, ולא דמי לבב"ח שנאסר ג"כ ע"י תערובות ואפ"ה אינו אוסר בשאינו נ"ט, שאני התם, דדרך בישול אסרה תורה, ולא מקרי בב"ח בלא נתינת טעם. עכ"ל, אב"ה הובא בט"ז וש"ך רסי' רצ"ט] הרי דלאו מדין ביטול אתינן עלה, אלא דהאיסור אינו מתחיל אלא בדרך נתינת טעם זה בזה ע"י בישול ובליכא נ"ט מעולם לא נעשה בב"ח ולא חל האיסור כלל: ואף דמ"מ מדרבנן גם צונן בצונן דליכא נ"ט אסור משום בב"ח, א"כ מה דמותר בששים ע"כ משום ביטול ויקשה הא כיון דהתערובות הוא האיסור לא שייך ביטול. צ"ל דמ"מ חז"ל לא החמירו רק בליכא ס' אף דליכא טעם בצונן מ"מ ראוי ליתן טעם אם יבשלו אבל בס' דאין ראוי לטעם אוקמוהו אדין תורה דאין שם בב"ח עלה, אב"ה שמעתי מאא''ו ני' להקשות על דברח הרא''ש הנ''ל, דהתינח לרבא בחולים (דף ק''ח ע''א) דידעינן בב''ח אטעמא קפיד קרא כיון דדרך בישול אסרה תורה, אבל לאביי דאמר התם ללמוד טעם כעיקר דאורייתא דילפינן מבב"ח, ומאי ראיה, אימא דבעלמא בטל. ברוב אע"ג דאיכא טעמא, ורק בבב"ח דלא שייך ענין ביטול לא מהני רוב, אלא דבאינו נ"ט לאו שם בב"ח עלה, דכך אמרה תורה, דבב"ח ע"י טעם הוי בב"ח, וע"כ דאביי ס"ל דבב"ח ג"כ מדין ביטול אתינן עלה, ויקשה לדידיה קושיות תוס' הנ"ל דבכלאים ליבטל ברובא, ואיהו מותיב ואיהו מפרק דהא לכאורה קשה על קושיית התוס' הנ"ל, הא אמרינן שם בגד שאבד בו כלאים צובעו ומותר. וא"כ י"ל דמש"ה לא בטל דאיכא לברורי ע"י צביעה, וצ"ל דקושייתם אהא דאמר רבא שם מנ"ל לסבא הא דסמכינן אצבעו. בהא יקשה הא מ"מ אחר הצביעה נהי דלא דשמא נשאר בו פשתן מ"מ ליבטל ברובא,