רבי עקיבא איגר רסו

בקדושין הא"ב דנאבדו המעות, דהא נתאכלו מעות מקודשת, ולא הקשו דהומ"ל הא"ב בשטר קדושין ונקרע ועי' מהרש"א ודבריו תמוהים, ולפי הנ"ל ניחא, דבסוגיא דקדושין דאמר סתם ר"ה אמר והוא יתן, מש"ה אלו לא היינו מוצאים נ"מ רק בקדושי שטר, הי' אפשר לומר דטעמא דר"ה דזמנו של שטר מוכיח עליו, דאף דבשטר קדושין לא תקנו זמן, מ"מ סתמא דמלתא שכותבין זמן כמ"ש תוס' גיטין (דף י' ע"א ד"ה כי קתני) מש"ה נקט הא"ב ששייך ג"כ בקדושי כסף, דכיון דגם בזה שייך פלוגתייהו מוכח דטעמא דר"ה משום ע"מ כמעכשיו , אבל בסוגיין דאמרינן ותנן נמי בקידושין וכו' ואתמר מאי ויתן ר"ה אמר והוא יתן, דזה דרך פירוש על מתני' דליכא למטעי דהטעם משום זמנו של שטר שפיר הומ"ל הא"ב בקדושי שטר]: ובההיא ענינא מסתפקנא במקדשה לאחר ל' דקיי"ל דמקודשת אפילו נתאכלו המעות תוך ל', דלא מקרי מקדש במלוה דלשם קדושין מתאכלי, אם יהיה דוקא באכלה או דנאבדו ממנה שלא באונס, דאלו חזרה מהקדושין היתה חייבת לשלם מש"ה מקודשת אבל בנאבד באונס דפטורה מלשלם אין כאן קדושין ומדברי תוס' הנ"ל דכתבו דלא הומ"ל הא"ב בקדשה ונתאכלו המעות, דגם לר"י מקודשת, והא מ"מ הא"ב בנאבדו באונס ממנה קודם קיום התנאי, אין ראיה דגם בכה"ג מקודשת, דכיון דמרא דשמעתא הוא ר"ה ור"ה ס"ל בב"מ (דף מ"ג ע"א) דמכח היתר שימוש הוי ליה לוה וחייב אפילו נאנסה, מש"ה לא הומ"ל הא"ב בנאבדו באונסים, דאף אם ר"ה הי' ס"ל לכשיתן, מ"מ היתה מקודשת כיון דחייבת לשלם, אבל לדידן דקיי"ל כר"נ דמשום היתר שימוש אינו חייב באונסין עד שישתמש י"ל דבנאבדו המעות תוך ל' קודם שנתקדשה בהן דאינה מקודשת: ואף די"ל דרק במפקיד מעות מותרים או בדמי אבידה דעומד להחזיר לבעלים, בזה סבר ר"נ דהוי רק שומר שכר דאינו רוצה כ"כ ללותם דשמא יבאו הבעלים ויטלו ממנו, אבל בכה"ג דנותן לה לקדושין דעומד להתקיים המעות בידה בזה היא לוה ממש, מ"מ מדברי תוס' בב"מ (דף מ"ג) משמע דאין לחלק, דבלוקח מטלטלים במעות באם מותר המוכר להשתמש בהם מדמו לה לפלוגתא דר"ה ור"נ, דלר"נ הוי רק שומר שכר ולדינא צ"ע חותנו ידידו עקיבא סימן רה אב''ה תשובה זו ושתי תשובו' שאחריה ע"י משגה לא נמסרו להמדפיס להדפיסם במקום הראוי להם היינו בחלק הפסקים, ולאשר תוך מספר מפקד התשובות אשר הסכמנו להציג לפסקים חלק ראשון, עלו גם שלשה תשובות אלו על רוחנו להדפיסם, על כן אמרנו כיון שעלו וכו', וצונו להדפיסם כאן תוך חלק הכתבים]: לכבוד ידידי הרב רבי ליב ני' אב"ד דק"ק סגאק. ע"ד האשה שטעתה בדין וסברה דע"י שהי' לבעלה בן שמת בחייו אינה זקוקה ליבם, והלכה ונישאת לאחר וילדה ממנו בן, ורצון כבודו לשמוע דעתי הקלושה והנמוכה בשריותא דהאי אתתא: ידידי, אף דבודאי ראוי ונכון לחפש בכח דהיתרא במה דאפשר שלא להוציא האשה מבעלה, אעפ"כ בעניי קשה עלי להקל בדבר המפורש לאיסור בש"ע (סי' קנ"ט) אף דכה"ג התיר ביש לה שנים, ומהר"י מינץ (סי' י"ד) הביא בשם תשו' מיי' דהראב"ן והרמ"ה הסכימו להתיר, ועל זה כתב המהר"י מינץ א"כ אין הדבר פשוט אפילו ביבמה דעלמא להוציאה מבעלה [ומ"ש הד"מ בשם הרי"בש (סי' תפ"ב) דהרבה גאונים מתירים בנישאת מש"ה יש להקל אם אינו ברור אלא שיצא הקול שיש לה יבם, לא מצאתי רמז דבר מזה בתשובת הריב"ש, ולא מיירי רק שנתקדשה ואח"כ נמצא מסירת מודעה על החליצה עיי"ש וצ"ע]: ומה שהוכיח הרי"ף מהירושלמי דמסיק אלו דברי ר"מ שאמר משום רע"ק וחכ"א אין ממזר ביבמה אבל לצאת מזה ומזה ד"ה תצא, והא מתני' מיירי ביש לה בנים, כדקתני והולד ממזר מזה ומזה, הרי דאפילו ביש לה בנים תצא, י"ל דלא חשו לראיה זו הגאונים המתירים הנ"ל, דהרי בגיטין (דף פ"ו) מוכח דבהנך דמתני' הנ"ל, לא תצא ביש לה בנים, כדהוכיח הר"ן שם מדפרכינן אלא למ"ד תצא מא"ל, הרי דמ"ד תצא דהוא רב ס"ל דיש לה בנים לא תצא והכא ל"ת, ע"כ מוכח דגם באינך דהיינו גט קרח ושלום מלכות וכדומה ל"ת ביש לה בנים, וכזה יוקשה ג"כ כדיוקא דהרי"ף הנ"ל, דהא מתני' מיירי ביש לה בנים, ונוכיח מזה דמודו רבנן דתצא אף ביש לה בנים, וע"כ דאין זה דיוקא, דיש לומר דהא בהא תליא, היכא דהולד כשר, ממילא ל"ת ביש לה בנים משום לעז בנים, א"כ י"ל דגם דברי הירושלמי הכי מתפרשים דחכ"א אין ממזר ביבמה, וממילא חיישינן ללעז בנים, אבל היכא דליכא לעז מודו דתצא מזה ומזה, ואף דיש חילוק רב בענין לעז די"ל דוקא בפסולי גיטין דרבנן דע"י דתצא יחשבו העולם דהגט פסול לגמרי, וידונו דהולד ממזר מה שאינו באמת משא"כ הכא ביבמה כיון דליכא צד מקום לטעות לומר דהולד ממזר, ל"ש חשש לעז, ואי דידונו הולד לבני חייבי לאוין והוי פגום, הא כך הוא האמת שהבנים בני חייבי לאוין: ולענ"ד שלזה כיון הנ"י בשם הריטב"א דלא כמ"ש בחידושי אנשי שם (סק"ד) משא"כ הכא דהולד ממזר מזה ומזה, ודברים אלו אין להם שחר, דהא קיימינן עתה דאין הולד ממזר אלא דתצא, א"ו כמ"ש דהכא אין מקום לטעות ולדון דהולד ממזר, ונראה דבה' נזהר מזה בלשונו במ"ש הרי"ף בשמו כיון דבאשה שהלך בעלה למדה"י הולד ממזר מזה ומזה, אם אתה אומר תצא אתה מוציא לעז על בניה, והדברים סתומים וחתומים ולזה נראה דנזהר הבה"ג מפקפוק הנ"ל דל"ש הכא לעז, ולזה כתב כיון דבאשה שהלך בעלה, והיינו דהתם ממזר משני אף לאחר שגירשה הראשון, כמ"ש תוספות ר"פ האשה שהלך, הרי אף דאח"כ ליכא איסור אישות רק איסור סוטה דאסורה לבועל אפ"ה הולד ממזר, ועי' תוס' יבמות (דף מ"ט ע"א ד"ה סוטה נמי) מש"ה ביבמה אם אתה אומר תצא וידונו דגם יבמה שזנתה אסורה ליבם ולבועל, וכדס"ל לרב המנונא, יאמרו שהולד ממזר. באופן שיש צידוד לכאן ולכאן אם שייך בזה חשש לעז, עכ"פ ראיית הרי"ף אינו מובן וכמש"ל, אך אעפ"כ רבו האוסרים, דעת רש"י דנראה דס"ל דבודאי עכ"פ באין לה בנים תצא, אף דכתב בסוגיא דר"א דאמר לעיל דשני נותן לה גט והותרה ליבם לית ליה לדרב המנונא, והיינו דלית לי' ג"כ דמחלפי בא"א, ומתני' דיבמות ע"כ כרע"ק, וא"כ אפשר דקיי"ל כר"א, מ"מ היינו רק ליבם אבל להאחר אסורה, כדפרכינן לעיל אתגורי אתגור היינו כפשוטו דעל האחר דבו העבירה ראוי לקנסו ולאסרו וכמה שכתב הריטב"א בכוונת רש"י, וממילא דגם ביש לה בנים תצא דהא לשיטת רש"י (דף מ"ט ע"ב) דאי אין קדושין תופסין ביבמה לשוק הולד ממזר, וא"כ לדידן אף דקיי"ל כשמואל דבעניותינו צריכה גט דמספקינן אי קדישין תופסין, מ"מ הא הולד ספק ממזר, ומה דאמרינן שם מספקא ליה אי כרב אי כשמואל, היינו אי כרב והוי ודאי ממזר, אי כשמואל דהוי עכ"פ ספק ממזר, א"כ ממילא ליכא מעליותא יותר במה דיש לה בנים כיון דבאמת הולד ספק ממזר, ומה"ט תמוה לי על מ"ש הר"י מינץ הנ"ל דהרמ"ה ס"ל כבה"ג דביש לה בנים ל"ת, והרי העתיקו בשם רי"ו שכתב בשם הרמ"ה דבניסת וא"ל מת בנך ואח"כ בעלך דהולד ספק ממזר א"כ מה"ת לומר דביש לה בנים ל"ת: שוב עיינתי ברי"ו (נתיב כ"ה ח"ג) דהרי"ף ור"ח והרמ"ה ס"ל דהולד כשר, והרמ"ה ס"ל דביש לה בנים תצא, אלא דהרי"ף ור"ת ס"ל דהולד כשר והרמ"ה ס"ל דהולד ממזר, עכ"ל, הרי להדיא דהרמ"ה ס"ל דאפילו ביש לה בנים תצא וכ"כ תוס' להדיא בסוגיין וכ"כ הרי"ף והרמב"ם. והה"מ כתב עלה שכן עיקר וכן דעת הרמב"ן והריטב"א והרא"ש והנ"י והטור והש"ע, א"כ קשה להקל נגד כל הני אריוותא, ואף דמצינו כמה פעמים לסמוך על דעת יחיד נגד רבים במקום הדחק. היינו היכא דפלוגתתם סתמא. משא"כ הכא דאופן פלוגתתם ביש לה בנים והאוסרים אמרו בזה דתצא אף דאיכא דחק להוציאה מבעלה, וכמ"ש החלקת מחוקק (סי' י"ז סל"א) גם המהרשד"ם (סי' קע"ו) ובתשו' הר"י אדריב"י (סי' רכ"ה) החליטו דתצא ולא צדדו כלל להקל, רק שהעלו לסמוך דהולד כשר אפילו מדרבנן וכן בתשו' הגאונים (סי' ע"ט) כתבו בפשיטות דתצא וכיון דרש"י ותוס' והרי"ף והרמב"ם והה"מ והרמב"ן והריטב"א והרא"ש