רבי עקיבא איגר רסד

עובר ירך אמו. מש"ה דריש לקרא בהכי. ורבנן ג"כ הו"ל למדרשי לקרא בהכי. אלא משום דס"ל עובר לאו ירך אמו. ל"ש למדרשי בהכי, ע"ז משני דכ"ע לאו ירך אמו. אלא דריה"ג סבירא ליה דאפ"ה דרשינן קרא בהכי. ורבנן ס"ל כיון דלאו ירך אמו ל"ש למדרשי לקרא בזה א"כ כל זה שייך אלולי הברייתא דהאומר לשפחתו הרי את שפחה וכו'. דהי' באפשרי לומר דכ"ע הי' ס"ל לדרוש הקרא בהכי אי לאו דטעמייהו דרבנן דס"ל עובר לאו ירך אמו. אבל מהך ברייתא דהרי את שפחה וכו' כיון דהך ברייתא ע"כ ס"ל עובר ירך אמו, ואעפ"כ ס"ל דהיא שפחה וולדה ב"ח. ולא אמרינן דמכח הקרא האשה וילדיה העובר נגרר בתרה. דהיכא דהיא לאדניה גם וולדה לאדניה. הרי דלא ס"ל כלל להך דרשא, ומכ"ש דלא דרשינן לקרא לדיוקא דבזמן שאין השפחה לאדניה אין ולדה לאדניה. א"כ שפיר אמרינן תיובתא דליכא תנא דמסייע מחכמים דריה"ג. דיש לומר דגם רבנן ס"ל דעובר ירך אמו. ומ"מ לא דרשי להך קרא כדס"ל להך ברייתא ומה דאמרינן עלה לימא כתנאי וכו' אי דכ"ע ס"ל עובר לאו ירך אמו, היינו לס"ד, אבל מ"מ כיון דאשכחן מהך ברייתא דס"ל עובר ירך אמו. ואף על פי כן לא דרשינן לקרא בהכי, ממילא ליכא סייעתא כלל מרבנן דריה"ג גם בהא דאמרינן עוד שם לימא כתנאי השוחט את החטאת וכו' דזהו פשוט דלק"מ. דכי היכי דאמרינן דכ"ע שיירו משוייר והני תנאי בהא קמיפלגי וכו' ממילא י"ל דכ"ע ס"ל ג"כ שיירו אינו משוייר. ופליגי בין בקדשה מעוברת בין בקדשה ואח"כ נתעברה, ופליגי אם בהווייתן קדושין וכו' וכיון דבעלמא מצינו דפליגי תנאי בזה אם בהווייתן קדושים או במעי אמן. א"כ ליכא סייעתא מהך ברייתא דסבירא ליה דאינה נאכלת אלא לזכרי כהונה. דסבירא ליה עובר ירך אמו. דשפיר יש לומר דסבירא ליה עובר לאו ירך אמו אלא דקדיש אגב אמו. ובמעי אמן הן קדושים. ופשוט. ומיושב קושיית תוס': סימן רג ומה דהקשה ש"ב מעכ"ת בבכורות (דף מ"ז ע"א) הניחא למר בריה דרב יוסף וכו' אלא לר"פ במאי מוקי לה. הא קיי"ל ביו"ד (סי' ס"א ס"ח) במתנות כהונה ישראל שנשא כהנת פטור מן המתנות. ומקורו מדברי הרשב"א דיליף בק"ו כיון דאמרינן נותנים לו בשביל אשתו מכ"ש דהוא פטור. א"כ ממילא למה דס"ל לתוס' קדושין (דף ח' ע"א) דיכול לקבל פדיון הבן בשביל אשתו א"כ ממילא בכהנת שבעלה ישראל פטור מפדיון הבן, א"כ מאי פריך הכא דלמא ר"פ ס"ל כמ"ד גבי מתנות שנתן לכהן אפי' כהנת במשמע. ממילא גם בפדיון הכי לפי דברי תוס' הנ"ל וא"כ פטור מפדיון. והא דאר"פ לעיל דוקא דאי עבר מכותי היינו בלוי' דאין נותנין לו בשביל אשתו דגם ללוי עצמו אין נותנין משום הכי חייב בפדיון, משא"כ בכהנת עד כאן קושייתו. כבר הקשיתי כן זה ימים רבים. ומה דהוסיף מעכ"ת לפלפל דהא ר"פ עצמו סבר כן כדאית' בחולין (דף קל"ב) ר"פ אכל בשביל אשתו ואך בזה י"ל דלמא טעמא דר"פ כדראב"י דכהן ולא כהנת, אלא דהוי מיעוט אחר מיעוט דלרבות, וא"כ זהו רק במתנות, אבל לא בפדיון, ומ"ש תוס' קדושין דגם בפדיון הכי הוא היינו לטעמא דעולא דכהן אפילו כהנת במשמע, דבא לאורויי לאפוקי דל"ת כאידך טעמ' דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, דכיון דחזינן באמת דר"כ שקיל סודרא בפדיון הבן, מוכח דס"ל דהטעם לכהן אפילו כהנת במשמע, אבל מ"מ עדיין קשה. דמנ"ל למפרך, דלמא גם ר"פ ס"ל כטעמא דכהן אפילו כהנת, וגם מפדיון הבן נותנין לישראל בשביל אשתו כהנת וממילא מכ"ש דהוא פטור מלפדות עכ"ד נ"ל דהא ודאי מה דדן הרשב"א בק"ו כיון דנותנים לו כ"ש דהוא פטור. אין זה מסברא דכל אימת דנותנים לו הוא פטור. דהא בחולין דף קל"ב) ילפינן מאת העם ולא מאת הכהני' הרי אף דנותני' לכהנים מ"מ איצטריך קרא למפטר כהנים מליתן, וכן מצינו במעשר עני דמוציאין ממנו. כדאיתא בחולין (דף קל"א ע"א) אף דאחרים נותנים לו. א"ו דאין זה ק"ו. דאף דנותנים לו. מ"מ צריך ליתן ולקיים מצות נתינה. אלא דבמתנות אמרינן הכי, כיון דאחרים נותנים לו בשביל אשתו אף דהוא אינו כהן. וע"כ הטעם דודאי ניחא לה והיא נותנם לו. מש"ה ילפינן בק"ו דהוא פטור מליתן. דהוי כאלו נתנם לאשתו והיא חזרה ונתנם לו, ואף דלא עשתה קנין מ"מ לא גרע ממכירי כהונה. כדאיתא בחולין (דף קל"ג) האי כהנא דאית ליה צורבא מרבנן וכו' במכירי כהונה. הרי אף דלא אתי ליד כהן מ"מ יוצא ידי נתינה במה דנותן לאחר בשביל הכהן, כיון דהוא ממכירי כהונה כמאן דמטא לידיה דמי. ה"נ אשתו לא גרע ממכירי כהונה וכמו אם אמרה ליתן לאחר יכול ליתן לאחר עבורה, והוי כבא ליד אחר ממנה, הכי נמי במה דניחא לה שיחזיקם לעצמו. הוי כבאו לידו ממנה וכדמצינו גיטין (דף ל' ע"א) דמכירי כהונה יכול לומר שהבעלים יחזיקו המתנות לעצמו עבורם: וכיון שכן. י"ל דוקא במתנות דהוא בעין בזה שייך לומר דכבאו לידה דמי, דגם במכירי כהונה לא מצינו רק בדבר בעין, דאף דבשעה שאומר הכהן ליתן לאחר עדיין ליתא למתנות בעולם, מכל מקום אחר כך כשבאו לעולם כמטי ליד כהן דמי ונותנם לאחר עבורו, אבל בפדיון הבן דאינו דבר בעין אף אם מפרש זה יהיה לפדיון, מכל מקום הא אין החיוב דוקא על דבר זה. ולא יצא מרשות נותן עד דמטי לידיה דכהן. וכמו בלוה דמיחד מעות שיהיה לפרעון החוב לא נכנס לרשות המלוה ולא יצא מרשות הלוה בשום דבר עד דבא ליד המלוה, אף דלא גרע המלוה ממכירי כהונה דהא מחוייב ליתן לו. וא"כ אין הבעל יכול להחזיק הפדיון לעצמו בשביל אשתו. דאינו יוצא ידי נתינה עד דלמטי' לידה. גם אף אם נימא דגם בפדיון פטור, מ"מ הא ודאי מדקתני במתני' ילדה היא וכהנת היא ולויה ולא נקט היא וישראלית שנפדה בנה. ודאי דבעי למנקט רבותא, אף דלא היה על שניהם חזקת חיוב דהא' מהם מעולם היה פטור. אעפ"כ בעלה של ישראלית חייב. אף דא' מהולדות פטור מעיקרא, מ"מ הא חייב עבור בנו היכא דאיתא. ומכש"כ בא' שכבר נפדה דאין לו על הולדות שום פטור רק שא' כבר נפדה ממילא דזה שיודע שהוא לא פדה דהוא חייב. א"כ שפיר פרכינן דבאי עיברה מישראל דיש בו חיוב פדיון כמו בלויה דאי עברה מישראל, אלא דבעל הכהנת פטור דמחזיק בשביל אשתו כאלו זכתה ונתנתם לו כמו במכירי כהונה וכנ"ל. א"כ שניהם היו בחיובא. רק דבעל הכהנת כבר פדה בנו. דזכה בשביל אשתו. א"כ מאי אריא דנקט כהנת ליתני בן ישראלית שנפדה בנה. וק"ל ידידו אוהבו ש"ב עקיבא במו' רבי משה סימן רד לחתני ידידי הרב רבי שמואל ני' מק"ק פילץ אשר הערה לפשוט ספיקא דרבוואתא. למה דקיי"ל טריפה אינה יולדת, אם ג"כ זכר טריפה אינו מוליד מסוגיא דגיטין (דף מ"ג ע"א) א"ר ב' תשובות בדבר. חדא דיורשיו קתני. הא משכחת דאחר שעשאו טריפ' נשתחרר לגמרי ונשא אשה והוליד, אע"כ דטריפ' אינו מוליד. עכ"ד. אם כי יפה הערה חתני ני', אבל מ"מ לקושטא דמלתא נראה לענ"ד דליכא ראיה כלל. דא"כ יקשה על הברייתא. דאמאי נקט יורשיו ובגוונא הנ"ל לנקוט באמת דח"כ לנפשיה. וכי נימא דהברייתא אתי לאשמעינן זהו עצמו דטריפה מוליד. גם אולי מלתא דפשיטא דטריפה מוליד. אע"כ דיורשיו היינו נפשיה ושפיר פריך רבא דיורשיו משמע יורשיו ממש. ובעשאו טריפה אמאי לא תני לנפשיה: והרי בלא"ה מוכח כן. דהא אף אם טריפה ג"כ אינו מוליד דלמא הברייתא אתיא כמ"ד טריפה יולדת אף דלא קיי"ל כן. מ"מ דלמ' הברייתא אתיא כהך תנא וחתני ני' בעצמו הקשה כעין זה בקושייתו השנייה דלמטה] א"ו כנ"ל דיקשה על הברייתא עצמה דלתני ח"כ לנפשיה (וזכורני שהבאתי ראיה מסוגיא דחולין (דף נ"ח) ותמורה