רבי עקיבא איגר רסג

סימן ר ומה שכתב חתני ני' ליישב קושיית הריטב"א דפ"ב דכתובות, בהא דאמרינן שם בברי וברי מי אמר. א"כ בההיא דפ"פ דנאמן להפסידה כתובתה. דאמרינן הטעם דאין אדם טורח בסעודה הא בלא"ה היא א"נ. דהוי ברי וברי. עפ"מ שכתבו תוס' (דף ט' ע"ב) דהקשו דליהמנה לדידה במגו דמוכת עץ אני תחתיך. ותירצו דהוי מגו במקום חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה. א"כ ממילא צריכים להך טעמא לאפוקי דלא תהיה נאמנת בהך מגו: באמת הריטב"א פ"ק דכתובות הקשה ג"כ קושיית התוס', ותירץ דאין זה מגו דמוכ"ע לא שכיח. וא"כ לשיטתו הקשה שפיר. אלא דדברי חתני ני' יכונו לפי הך תירוצא בתוס' דהוי מגו במקום חזקה ממילא מיושב קושיית הריטב"א: ואף דלכאורה יפה דיבר, מ"מ אינו מספיק ליישב קושיית הריטב"א, דהא קושיית תוס' הנ"ל ע"כ רק ללישנא ב' דכתובות (דף י"ב ע"ב) דטעמא דר"ג דהוי ברי וחזקה, א"כ נאמנת לומר מוכת עץ אני תחתיך והוי מגו, אבל ללישנא קמא דהטעם דהוי מגו, ובמתני' דמוכ"ע אני הוי מגו אני תחתיך וממילא בטוענת מוכ"ע אני תחתיך אינה נאמנת (וכ"כ להדיא בב"ש סי' ס"ח ס"ק כ"ב) והא דהוי מגו היינו דבאמת לא הוי מגו גמור, כיון אני תחתיך ג"כ לא היתה נאמנת אלא דהוי מגו כל דהו. דתחתיך היא טענה מעולה, דלגבי משארסתני נאנסתי הוי מעולה, דלא מפסל' מכהונה ולגבי מוכ"ע אני מעיקרא. הוי טענה מעולה לתבוע מאתים. ובצירוף ברי ושמא מהני הך מגו גרוע. כך הוא היסוד שם. וא"כ ממילא ליתא לקושיית התוס'. דבטוענת בתולה שלימה. דהוי ג"כ טענה מעולה ביותר לא הוי מגו דמוכ"ע אני תחתיך. כיון דגם בזה לא היתה נאמנת וע"כ דקושיית תוס' רק לאידך לישנא לטעמא דחזקה, והוא ברור. ובאמת היה ק"ל דאחרי שתירצו דהוי מגו במקום חזקה הקשו דהוא איבעיא בב"ב אי אמרינן מגו במקום חזקה. ומה הקשו דילמא האיבעי' כך. אם אמרינן כלישנא דחזקה. ומוכח דלא אמרינן מגו במקום חזקה. או כלישנא קמא ולא הוי מגו. וצ"ל דקושייתם, דהא לר"י דאמר טענתייהו במתני' דמוכ"ע אני במאתים ומנה, וכיון דהיא תובעת ר' ליכא מגו. ומוכח לדידיה לטעמא דחזקה. וכמ"ש תוס' (דף י"ב ע"ב ד"ה אלא וא"כ לר"י נפשוט האיבעיא. דהא הך דינא דפ"פ דנאמן להפסידה דאמר שמואל משמי' דראב"ש אמרו דהוי תנא. ויקשה לר"י הא הוי מגו. ויהיה נפשט לר"י דמגו במ"ח לא אמרינן] וא"כ עדיין נשאר קושיית הריטב"א דללישנא קמא דהטעם דהוי מגו, ובאמת מוכ"ע אני תחתיך אינה נאמנת. יקשה דלמאי צריך לטעמא דחזקה דא"א טורח בסעודה ומפסידה, הא הוי ברי וברי ומגו הא ליכא: ואף דרבא הוא דנתן לטעם דא"א טורח בסעודה וי"ל דרבא ס"ל לטעמא דחזקה כמו ר"י. דע"כ ס"ל לה"ט. מ"מ הא אין קושיית הריטב"א לבד על טעמא דאין אדם טורח בסעודה. אלא דקשה גם על מימרא דרב נחמן א"ש משמיה דרשב"א דאמר חכמים תיקנו להם וכו', והם האמינוהו, דלמאי צריך ההקדמה דחכמים תיקנו ומש"ה נאמנת. דהם האמינוהו כדרך הם אמרו והם אמרו הא אף אם כתובה דאורייתא היא א"נ. דהוי ברי וברי. וא"כ נשאר קושיית הריטב"א עכ"פ ללישנא קמא מהך ברייתא: סימן רא ומה שהקשה חתני ידידי שי' בקידושין (דף נ"ט ע"ב) דס"ל לשמואל דמקודשת וא"מ עד ל'. דתנאי הוי, לפי שיטת רוב הפוסקים (כדאיתא בש"ע סי' ל"ח ס"ג) דגם במעכשיו בעינן תנאי כפול. ואם לא כפליה לתנאיה בטל התנאי והמעשה קיים והיא מקודשת מיד לגמרי להראשון והרי ע"כ כאן מיירי בלא כפליה. דבכפלי' לא היה פליג רב לומר דהוי ס' חזרה. דמה שייך בחזרה ענין כפילות, עכ"ד חתני ני': יפה הקשה, וזכורני שבלימוד הישיבה אמרתי לפרש דבאמת רב מוקי למתני' בלא כפליה ומה דאמר ספק תנאי, ספק חזרה, היינו ס' תנאי ומקודשת מיד לגמרי להראשון, דתנאי בטל ומעשה קיים ספק חזרה ומקודשת להשני לעולם. ושמואל מוקי למתני' בכפליה. ופלוגתייהו דרב ושמואל בהכי, דודאי יותר טוב לפרש מתני' כפשטא דמקודש' ואינה מקודשת לעולם. אלא דשמואל ס"ל דבלא כפלי' הוי ג"כ ודאי תנאי. וא"כ א"א לאוקמי מתני' בלא כפליה דא"כ תהא מקודשת לגמרי להראשון מיד ומוכח דמתני' מיירי בכפליה ומקודשת וא"מ עד ל'. אבל רב ס"ל דבלא כפליה הוי ספק תנאי ס' חזרה, ומוקמינן מתני' בלא כפליה, ומקודשת וא"מ לעולם דהוי ספק תנאי ומקודשת לגמרי להראשון מיד, ס' חזרה ומקודשת להשני לעולם. וא"כ שורש פלוגתייהו דרו"ש לדינא בלא כפליה דלרב הוי ספק חזרה ומקודשת וא"מ. ולשמואל הוי תנאי ובכה"ג מקודשת מיד לגמרי להראשון, וממילא תליא בזה פירושא דמתניתין דלרב מיירי בלא כפליה. ולשמואל על כרחך בכפליה. והוא נכון בעזה"י ידידו חותנו עקיבא סימן רב לידידי ש"ב המופלג רבי גומפיל הלוי בק"ק בערלין מה דהקשה ש"ב מעכ"ת בסוגיא דתמורה (דף כ"ה ע"ב) תיובתא דר"י, והא לבתר הכי מיד אמרינן לימא כתנאי וכו'. אמ"ל ר"י דכ"ע שיירו משוייר, אם כן עכ"פ מוכח דרבנן דריה"ג סבירי להו דשיירו משוייר, ויש לו לר"י תנא דמסייע וליכא תיובתא: דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, וכבר הרגישו בזה בתוס' בב"ק (דף מ"ז ע"א) וכתבו שכן דרך הגמרא, כשאין הדבר עיקר אומר תיובתא. אע"ג דיכול למצוא תנאי דפליגי, כדאשכחן בהנזקין וכו': אמנם לי תמוה בדברי הר"ן פ"ג דחולין (דף רע"ו) דכתב שם ואע"ג דמסקינן התם תיובתא, אלמא דלית הלכתא הכי, כבר כתב ר"ת דאין לחוש משום דאמרינן בתר הכי שיירו משוייר תנאי היא ואע"ג דדחיא ליה, מ"מ ר"י מצי אמר אנא דאמרי כי הני תנאי ולא ידעתי מה שייך ואע"ג דדחי, הא אדרבא למה דדחי, כולא עלמא אית להו כדר"י דשיירו משוייר גם תמוה לי במ"ש עוד הר"ן שם דפסק הלכה עובר לאו ירך אמו, והא דגיטין דאם היתה עוברה זכתה לו. אע"ג דעובר לאו ירך אמו. נהי דאין מקבלת גט לחברתה, מ"מ מקבלת לעוברה. עכ"ל, ותמיהני, כיון דאמרי' תיובתא דר"י תיובתא. הרי דלא ניחא להש"ס לחלק ולומר דאע"ג דלאו ירך אמו יכולה לקבל גט לעוברה, וגם בסוגיא דגיטין אמרינן שני גדולי הדור פרשהו וכו' ח"א רבי היא וכו' קסבר עובר ירך אמו הוא וכו' ואיך ניקום אנן מסברא לחלק מה דמבואר ההיפוך בב' סוגיות וצ"ע והנה ביסוד קושיית מעכ"ת אף דנדחקו רבותינו בזה. מ"מ נ"ל דלא קשה מידי, ותחילה צריכים לבאר סוגיא דתמורה לימא כתנאי, האומר לשפחתו וכו'. מאי לאו בהא קמיפלגי וכו' הא כיון דהמקשן הביא מימרא דרבא דטעמא מקרא דהאשה וילדיה הרי דמסברא לא היה הדין כן. אף דס"ל לריה"ג שיירו אינו משוייר, א"כ מהיכא נלמוד דרבנן ס"ל שיירו משוייר הא בלא"ה יש לומר דרבנן לא ס"ל להך דרשא: גם כיון דס"ל לס"ד דתליא בפלוגתא דשיירו משוייר א"כ למאי הלכתא איצטריך לדרשא דקרא אליבא דריה"ג ולזה נראה דודאי הוצרכו לקרא דריה"ג, דאלו מטעמא שיירו אינו משוייר. יקשה ממנ"פ אי ס"ל כר' דמשחרר חצי עבדו דקנה יהא הדין שהיא בת חורין וולדה עבד. דמה בכך דעובר ירך אמו. מ"מ להוי כמשחרר חצי עבדו. ואי ס"ל כרבנן דמשחרר חצי עבדו לא קנה. יהא הדין דהשחרור בטל לגמרי. והיא ג"כ לא תהי' ב"ח. ומה"ת לומר בהיפוך דהיא וולדה ב"ח, לזה מוכרחים לדרשא דקרא דהאשה וילדיה. אלא דלס"ד ל"ש למדרשא דקרא זו אא"כ דעובר ירך אמו, בזה שייך לומר דהתורה אמרה דעובר יהי' נגרר בתרה וכיון דהיא בת חורין. גם ולדה יהי' ב"ח. אבל אם עובר לאו ירך אמו והוי כב' עבדים בעלמא. ל"ש כלל דיהי' נגרר בתרה. וע"כ דקרא לדרשא אחרינא אתי. ולזה ס"ל לס"ד דבזה פליגי. דריה"ג ס"ל