רבי עקיבא איגר רנג

לגר. ורק דנימא בעירובו עם תבשיל היתר שמצטער מזה הוי כמו א"ר לגר. זהו רק אם בנבילה שנסרחה אח"כ מותר דכבר חלה שם איסור ופקע ע"י פגמו שנסרח. והוא מטעם שאינו נהנה. ה"נ בפגם הראוי לגר בתערובות שאינו נהנה ומצטער עלה. אבל אם אמרינן דנבילה מיירי בסרוח מעיקרו. דהטעם דעל סרוח לא חל שם נבילה. לא תליא כלל בנהנה או לא נהנה. אלא דבסרוח מעיקרא לא חל עליה שם נבילה. מ"מ בפגם בעלמא שראוי לגר אף דמצטער ולא נהנה מ"מ אסור. ואין לדמותו לסרוח ממש מעיקרא, ונכון בעזה"י. ידידו אחיו: עקיבא בשולי המכתב ואזכיר מה דנתקשיתי אנכי בדברי רשב"א תהה"א שהובא בב"י יו"ד (סי' צ"א) שהקשה לפירש"י בבר גוזלא דנפל לכדא דקמחא אבל צלי בעי קליפה היינו צלי רותח. הא הצלי שוקע בקמחא והוי תתאה רותח איך תליא קושיא זו על פירש"י דצלי היינו רותח. הא זהו דין מפורש בברייתא דפ' כיצד צולין דבשר רותח לתוך חלב צונן מדיח ומסקינן שם דקולף ויקשה עלה הא הבשר שוקע בחלב ונעשה תתאה וצלע"ג ובזה נראה ליישב קושיית תוס' פסחים שם ד"ה תניא. תימא הא תו למה לי להביאם. והוכיח ר"ת מזה דקמ"ל דהחלב אף דא"א לקולפו דמותר. והיינו דמברייתא קמייתא י"ל בב' דברים גושיים דאפשר לקלפם. ומה דהביאו ברייתא קמייתא דאי מברייתא הו"א דרק בזה פרכינן חם לתוך צונן אדמיקר ליה בלע פורתא היינו דעושה פעולה א' לבלוע הלח לתוכו כ"ק אבל בב' דברים גושיים דלהפליט ולבלוע לא (דכעין זה מצינו חילוק במליחה בטהור מלוח וטמא תפל בסי' צ"א) לזה מביא ברייתא קמייתא ושאף על זה פרכינן אדמיקר ליה בלע היינו להפליט ולבלוע]. ולפי הנ"ל לא קשיא קושיית תוס' דהוצרך להביא הברייתא בתרייתא לאורויי דאפילו הבשר שוקע בתוך החלב מקרי חם לתוך צונן. וא"כ אזדא ראיית ר"ת הנ"ל עוד נ"ל דמביא הברייתא דלא נימא דרק על קמייתא הוא דפרכינן דאדמיקר ליה בלע. היינו דאם בלע הוי איסורא דאורייתא ומחמרינן לחוש לכך, דדלמא אדמיקר לי' בלע. אבל בבשר לתוך חלב דאף אם בלע י"ל דלא הוי דרך בישול והוי דרבנן לא חיישינן דשמא אדמיקר ליה בלע, לזה מביא ברייתא דגם על זה פרכינן אדמיקר ליה בלע: ובאמת מה"ט יש לי לדון דאף לר"ת דדייק מהברייתא דחלב דא"א לקלפו מותר י"ל דזהו דוקא לענין בב"ח דהוי דרבנן ואין ללמוד מזה לשאר איסורין. והרמ"א (סי' צ"א) דדייק בלישניה ובמקום שהבשר צריך קליפה ג"כ רק בדבר זה בבשר לתוך חלב. והיה מיושב בזה קושיית האחרונים מכמה דוכתין כמו שהאריכו הט"ז והש"ך שם: סימן קפד לכבוד אחי הגאבדק"ק מאטרסדארף ני' מה שהקשה לי אחי הגני' בריש ב''ב טעמא דרצו הא לא רצו אין מחייבין אותו. אלמא היזק ראיה לא שמיה היזק. הא למ"ש הרא"ש דבחצר השותפים דמחוייבים לבנות בגויל וגזית כמנהג המדינה היינו רק היכא דכל אחד רוצה שיסייע לו חבירו בהוצאתו אבל אם טוען אבנה משלי בהוצא ודפנא אין חבירו יכול למחות כיון דלפי שעה מסלק לו ההיזק. וא"כ דלמא מש"ה קתני רצו דהיינו דבזה ע"י הקנין א"י לומר אבנה משלי בהוצא ודפנא. ומחוייבים לבנות מחיצה של אבנים כמנהג המדינה אבל בלא רצו יכול לומר אבנה משלי בהוצא ודפנא. וליכא כפיה לבנות בגויל וגזית לכאורה רציתי לומר דבאמת גם בקנין לעשות מחיצה כל שאחד אומר אבנה משני בהוצא ודפנא סגי בכך. דהקנין היה ג"כ שרוצים שרוצים לסלק ההיזק ראיה מהם. ואף אם היזק ראיה לא שמיה היזק מ"מ רצו הם למנוע מזה וכיון דמסלק לו ההיזק לגמרי לפי שעה די בכך אך קשה עלי להוציא מזה דין חדש. דכפי הנראה מפשטא דהסוגיא דסתם קנין לעשות מחיצה היינו כמנהג המדינה. ונתחייב זה לזה לעשות כותל כמנהג. וא"י לומר אבנה משלי בהוצא ודפנא. וסתמא כמפורש כאלו הקנו במפורש לעשות כותל אבנים כמנהג המדינה ולזה נראה ליישב בדרך אחר. והיינו מדקתני בסיפא וכן בגינה מקום שנהגו לגדור. והיינו דצריכים ג"כ לבנות בגויל וגזית, ואף למ"ד דהיזק ראיה שמיה היזק. מ"מ קתני וכן, לענין לבנות בגויל וגזית. וכמ"ש תוס' ד"ה גינה מאי. והיינו בלא קנו לגדור. כדקתני מקום שנהגו לגדור. ואם איתא דמה דקתני רישא רצו אעיקרא דמלתא לענין אם אומר אבנה משלי בהוצא ודפנא היכי קתני עלה וכן בגינה. דבגינה מקום שנהגו לגדור הדין כן. והא אינו כן דבגינה דהוא משום היזק ראיה בלא קנין יכול לטעון אבנה משלי בהוצא ודפנא דבזה מסלק לו לפי שעה ההיזק. אע"כ דהיזק ראיה ל"ש היזק ורצו קתני לגופא שצריכים לעשות מחיצה כמנהג המדינה. ושייך שפיר וכן בגינה. דצריכים ג"כ לבנות כמנהג המדינה. אף דמ"מ יש חילוק. דברישא דקנו א"י לטעון אבנה משלי בהוצא ודפנא ובסיפא בגינה יכול לטעון כן. מ"מ שייך שפיר וכן בגינה. דלא מיירי מתני' מדבר זה דטוען אבנה משלי. ומיירי בסתמא דאין א' רוצה משלו. אבל אם איתא דכל עיקר דקתני רצו היינו לענין זה דא"י לומר אבנה משלי בהוצא ודפנא בזה יקשה איך קתני וכן בגינה: ואף דלשיטת הרא"ש בלא"ה ליתא לקושיית תוספות הנ"ל ד"ה גינה שאני. דהרא"ש ס"ל דשאני היזק ראיה דחצר מהיזק ראיה דגינה לענין מקום שלא נהגו לגדור. מ"מ פשטא דמתני' וכן גינה קאי ג"כ על כל מילי דדמי לחצר דבונין כמנהג המדינה. ובפרט דלפ"מ דקיימינן השתא דהיזק ראיה שמיה היזק. וכל עיקרו דרצו קתני היינו לענין דצריכים לבנות כמנהג. שא"י לומר אבנה משלי בהוצא ודפנא ואיך קתני עלה וכן בגינה, והוא נכון בעזה"י: ובזה מיושב ג"כ במ"ש הרא"ש דחזקה לא מהני לענין היזק ראיה ונקט כן מסברא ולא הביא לזה ראיית הרי"ף בתשובה מסוגיין. דללישנא דגודא מוכח דהיזק ראיה לא שמי' היזק. ומאי ראיה דלמא מיירי דאחזקו אהדדי. ובזה צריך אחר כך דוקא רצו בונין ולפי הנ"ל ניחא דאין זה די הוכחה. די"ל דלא בעי לאוקמי בהכי. דעיקר דרצו היינו באחזקו ואיך קתני עלה וכן בגינה הא בגינה מהני אחזקו. וק"ל: סימן קפה תו הקשה לי אחי בדברי הרי"ף פ' מי שהיה נשוי הביא תחילה דברי ר"פ דהלכתא אחת בחייו ואחת במותו יש להם כתובת בנין דכרין וכתובה נעשה מותר ואח"כ כתב והיכא דאיכא בע"ח ואיכא מותר על ב' כתובות. מאי דשקל בע"ח כ"ע ל"פ דנעשה מותר, והוא תימה. כיון דכבר פסק דכתובה נעשה מותר מכ"ש בבע"ח. ולאיזה צורך הביא ההיא דבבע"ח לכ"ע נעשה מותר: לענ"ד ליישב עפ"מ שכתב הרא"ש דהא דבע"ח נעשה מותר. הוא דוקא אם הניח ב' כתובות ומותר דינר. רק דהבע"ח שקיל המותר דינר ויותר. אבל אם לא הניח רק כשיעור ב' כתובות לא משוינן גביית בע"ח לשוי' למותר דינר כיון דבע"ח מכאן ולהבא גובה הוי כנתחדש דבר אבל בשעת מיתה לא היה מותר דינר וכבר זכו יורשי קטנה כמו במועטין ונתרבו עיי"ש: וע"פ דברים אלו י"ל דמרווח שמעתתא בהא דאמרינן דבבע"ח כ"ע ל"פ דנעשה מותר כי פליגי בכתובה דנדחק רש"י דהטעם דבכתובה כיון דמקבלים ולא פורעין לא מתקיים בזה נחלה דאורייתא, ולכאורה קשה לי. דלפ"ז כל מקום שאמם קיימת ונוטלת כתובתה היה נקרא מותר דינר כמו בע"ח אחר. וא"כ אף שמתה אח"כ להוי כמרובים ונתמעטו [אח"כ מצאתי שעמד בזה בספר מגיני שלמה ונדחק הרבה בזה] אמנם לפי דברי הרא"ש הנ"ל מיושב היטב דלכאורה קשה במ"ש הרא"ש בתחילת דבריו וש"מ כתובה נעשה מותר. דבפרעון כתובה גופא מתקיים נחלה דאורייתא. ולאיזה צורך הוצרך לזה. הא בלא"ה כיון דבע"ח מכאן ולהבא גובה. והוי