רבי עקיבא איגר רכז

מצינו דרע"ק סובר שלא לדעת בעי מנין ז"א, דאלת"ה אלא דיסבור דשלא לדעת א"צ מנין א"כ לרב תיתי מתני' דמנו את הצאן לא כרע"ק ולא כר"י. מה שאין כן השתא אתי לרב כולה כרבי עקיבא. כמו דפירש רב דמנו הצאן אסיפא קאי. וק"ל: ומה דהשיב הרמב"ן עוד שם דלא לחנם נקט הברייתא סלע וטלה, וכוונתו דלשיטת הפוסקים דר"י אתי לאוקמי כולה בשומר ניחא. דנקט תרוויהו לאשמועינן ליחדו ולא יחדו אליבא דרע"ק ור"י. כמ"ש תוס' בב"מ (שם ד"ה אי ר"י וכי'). אבל למסקנת המאור דלדידן דמפרשינן כולה ברייתא כפשוטו וכרב א"כ למה נקט סלע וטלה: נלענ"ד דאי תנא סלע לחוד הו"א דר"י מודה דעכ"פ מנין בעי בגונב לדעת. ובסלע איכא מנין כשמחזיר למקום שגנב. דאדם עשוי למשמש בכיסו. ואי הוי תנא טלה לחוד היינו מוקמין להברייתא בשלא לדעת (והוי ניחא טפי דלר"י לא בעי מנין וזהו עדיף ממה דמוקמינן השתא לדעת. ויהיה הכרח דר"י אפילו בלדעת לא בעי מנין] ודעת בעלים דקאמר רע"ק היינו מנין, או היינו מוקמינן בבית שומר ופלוגתייהו בכלתה שמירתו. מש"ה נקט נמי סלע דליכא לפרושי בבית שומר כנ"ל. וגם נשמע מינה דדעת דאר"ע הוא דעת ממש. ומנין אינו פוטר. דאל"כ למה פליג על ר"י בסלע, ונשמע היטב סברתם דרע"ק ור"י. דלרע"ק בעי דעת ממש. וזה פוטר אפילו ממנין וק"ל: וחכם א' השיב על הנ"ל. דקשה לו לשיטת המאור. דאוקימתא דר"ז דס"ל לרע"ק בלדעת כרב וכר"ח בשלא לדעת בטלה דבעי דעת ממש. א"כ מתני' דבב"ק לא אתיא כרע"ק. דהא קתני ומנו הצאן פטור והא לדידיה בין לדעת בין שלא לדעת אין מנין פוטר בטלה. ועל דרך זה מפרש הרשב"א קושיית הש"ס ומי אמר רב הכי והא א"ר האי מאן וכו' כיון דסבר כר"ח בטלה שלא לדעת בעינן דעת ממש. ע"כ אינו סובר כרב דלדעת צריך דעת. דיקשה ממתני' ומנו את הצאן עיי"ש. ובאמת בלא תירוצא דר"ז למאי דבעי לאוקמי סלע לדעת וטלה שלא לדעת. וס"ל לרע"ק כרב וכר"ח קשה נמי קושיא זו. אבל על ר"ז קשה יותר דמשמע מיניה דבעי לפרוקי דלא תיתא כתנאי ולאוקמי מלתא דר"ח ובזה קשה וכנ"ל: ויש ליישב עפ"י הרשב"א שם שתמה למה בעי רב בלדעת דעת ממש. ואפילו מנין לא סגי. הא כל שהחזירו למקום שנטל כבר קיים והשיב. וי"ל דכל שנטל וידעו בו סבר רב דבעי ההשבה כעין הגזילה. כדי שיצא זה ידי ההשבה. דלפעמים יחשבו הבעלים שזה אחר הוא. אבל שלא לדעת שלא ידעו הבעלים שנגנב. אלא שלפעמים מונים הצאן ומוצאים חסר כיון שלא ידעו שנגנב לא נחשד בו. וכשידעו הבעלים שהוחזר דהיינו שמנו הצאן וידעו שהיא שלימה. יצא הגנב בסתם מידי חשד גניבה. ושמואל סבר לדעת סגי ג"כ במנין. כיון דע"י המנין ידעו שהגנב עשה תשובה והחזיר וכו' ומדייק במתני' ומנו הצאן ונמצאת שלימה. משמע שקודם חזרה הרגישו הבעלים בגניבה וכגון שמנו והיתה חסירה. ועכשיו חזרו ומנו ונמצא' שלימה עיין שם [ובדפוס אזדקר טעיות והעתקתי בתיקון ולפי"ז שפיר מתני' אתיא כרע"ק ולדעת צריך דעת. ובטלה שלא לדעת נמי צריך דעת. והך ומנו הצאן דמתני' קאי בלא ידעו הבעלים הגניבה. רק ע"י מנין שחסר הטלה. ושוב מנו אחר חזרת הגנב והעדר שלימה. לכן מפטר הגנב אף לר"ח במנין לחודיה דל"ש טעמא דנקטה נגרי ברייתא. דנהי דלא ידעו מהגניבה. מ"מ ידעו שלמודה לצאת לחוץ מהעדר ונטרי לה כדנטרו אנשי. אבל היכא דידעו מגניבה ממש. לא סגי במנין דאכתי לא יצא הגנב מחשד דחושבים הבעלים שזה אחר הוא. אך קשה. מאי פריך הש"ס ומי אמר רב הכי. דלמא סבר כרב בחדא דהיינו בלדעת צריך דעת. וכר"ח בחדא בטלה שלא לדעת. ומתני' מתפרשא שפיר דמנין מהני בלא ידעו מהגניבה אבל ידעו מחסרון. וכמ"ש הרשב"א מדקדוק הלשון ונמצאת וכו': ולולי דמסתפינא הייתי מפרש פרכת הש"ס ארבא באופן אחר. והכי פירושו. כיון דרבא מפרש טעמא דר"ח. משמע דכוותי' ס"ל. ואיך אמר האי מאן וכו' דנשמע מינה דסבירא לי' דלדעת נמי צריך דעת. אם כן למה דחיק עצמו לאוקמי ברייתא דסלע וטלה בשומר שגנב מרשותיה. ולא מניח לה כפשטיה דפליגי בסלע לדעת ובטלה שלא לדעת. וכסברא דידיה עצמו י דסבירא ליה כרב בחדא וכר' ח בחדא ואתיא דבריו כרע"ק, ומתני' נמי מפרשא שפיר כנ"ל. ועל כרחך דלא ניחא ליה סברת ר"ח בשלא לדעת דאצטריך דעת, ומש"ה משכן נפשיה לאוקמי ברייתא דסלע וטלה בגנב מרשו' עצמו. מש"ה לרע"ק בעי דעת וכמ"ש הרמב"ן במלחמות. ולית' בטעמ' אליבא דרע"ק דס"ל כלתה שמירתו עיי"ש. דל"ל דסלע דברייתא אדחק' ליה דאמאי בעי רע"ק דעת ולא אפטר במנין. דהא רבא עצמו ס"ל הכא כרב דאמר ההי' גנב וכו' וכיון דע"כ ס"ל כרב ע"כ ליתא לדר'"ח. כנ"ל לפרש קושיית הש"ס. ואף דעיקר חסר מהספר לא מגרע לביאורנו יותר ממה דביאר הרשב"א דהקושיא קאי לרבא איך יפרש מתני' דילן. דג"כ עיקר חסר. עד כאן לשון החכם. והשבתיו על קושייתו. באמת פשטא לישנא דמתני' דתני לא ידעו בגניבתו. לא משמע לן דאחר הגניבה מנו ונמצאת חסירה. והא דבעי בשלא לדעת מנין ולא סגי בחזרה לרשות בעלים, י"ל דלכך בעי נמי מנין מספק דשמא נודע להבעלים אחר הגניבה ע"י מנין וכדומה דחסר מהצאן מש"ה בעי מנין. וזה ניחא לרב ושמואל. אבל לר"ח דס"ל דשלא לדעת בעי דעת ממש לא הוי מהני בסיפא מנין שאחר חזרת הגניבה. דאמרינן בהיפוך. דלמא לא מנו הבעלים אחר הגניבה קודם החזרה. ולא נודע להם שנחסר. ואכתי לא יצא בהחזרת הגניבה דאנקטינהו נגרי ברייתא. וע"כ לר"ח הך ומנו את הצאן ארישא ושפיר מקשה הש"ס ארבא אם סובר כרב וכרב לא אתי שפיר הך ומנו את הצאן דמתניתין ודוק: ואי דקשיא לתירוצא דר"ז לשיטת המאור הא לא מצי רע"ק למסבר כרב וכר"ח, זהו באמת כוונת המאור במה שכתב אחר כך ור""ח נמי וכו'. ור"ל כיון דקיי"ל כרב דבלדעת צריך דעת נדחים דברי ר"ח. דהא מתני' לא אתי' כוותיה דרע"ק. חתנו ידידו כבן את אב מכבדו: עקיבא סימן קנו להרב מ' ליבוש ני' מה דהקשה מעכ"ת על דברי תוס' קדושין (דף י"ג ד"ה לכ"ע בעשה וכו') תימא דלא ילפינן וכו'. דלמה ציינו על לכ"ע בעשה. ואחרו בקושייתם עד כה. הא קושיא זו הו"ל להקשות על התחלת הסוגיא דפרכינן מיתת הבעל מנ"ל. והאריך מעכ"ת בפלפול: אי אפשר להשיב כעת על פלפול לעוצם טרדותי. ואך אודיע לו בקצרה מה שאמרתי בזה בלימוד הישיבה עפ"מ דהקשה המהריב"ל על קושיית התוס'. הלא י"ל מה לגט שכן מוציא בשפחה כנענית. והמהרש"א תירץ די"ל חליצה תוכיח. שאינה מוציאה בש"כ ומתירה לעלמא. ולכאורה תמוה לי. הא בתוס' קידושין (דף ג' ד"ה אין דבר אחר כורתה) הקשו דנילף דש"כ יוצאה בחליצה בק"ו מיבמה. ותירצו דאיכא למיפרך מה ליבמה שיוצאה במיתת היבם. והנה הך מלתא דיבמה יוצאה במיתת היבם. מבואר בקידושין (דף י"ד ע"א) דילפינן בק"ו. מה א"א שהיא בחנק מיתת הבעל מתירה יבמה שהיא בלאו לכ"ש. וכיון שכן לכאורה אין מקום לתירוצו דהמהרש"א הנ"ל, דכל כמה דלא ילפינן במיתת הבעל דמתיר. לא ידעינן כמו כן דמיתת היבם מתיר. ואזי ילפינן באמת דש"כ יוצאה בחליצה בק"ו מיבמה וליכא יוכיח: אמנם דברי המהרש"א נכונים. כיון דאמרינן לכ"ע בעשה. ומיתת הבעל מתיר המיתה והלאו. מכ"ש דמיתת היבם מתיר הלאו דיבמה לשוק, וא"כ ליכא למילף. דש"כ יוצאה בחליצה מק"ו מיבמה, דאיכא למיפרך. מה ליבמה שיוצאה במיתת היבם וא"כ שפיר תירץ המהרש"א דחליצה יוכיח: ולפ"ז מיושב דברי תוס'. דבתחילת הסוגיא לא הו"מ להקשות די"ל כקושית המהריב"ל דמה לגט שכן מוציא בש"כ. ול"ל דחליצה יוכיח דלהך ס"ד דמיתת הבעל אינו מתיר כלל. גם מיתת היבם אינו מתיר. וילפינן ש"כ דיוצאה בחליצה בק"ו מיבמה. ואך עתה דפרכינן לכ"ע בעשה והלאו הותר ושפיר ילפינן דמיתת היבם