רבי עקיבא איגר רכו

לי' בשתייה. כי אמר שלא אשתה אמאי חייב וכו'. ומאי פריך הא מעיקרא לא נשבע רק על רביעית. וכי הדר אמר שלא אשתה איתוסף באיסור כ"ש. ואף במה דמשמע מלשון הרמב"ם (פ"ה ה"ז) שבועה שלא אוכל כ"ש מנבילות וטריפות ואכל פחות מכזית חייב, מדדייק ואכל כ"ש משמע דבאכל כזית פטור כיון דמושבע מה"ס. ולא אמרינן כיון דאכל ח"ש נתחייב משום שבועה וכשגמר לאכול כזית לא פקע החיוב שבועה. או דבאמת הרמב"ם ממעט רק לאוכל כזית ובלע בבת אחת לא מחייב משום שבועה אב"ה עיין לקמן בתשובה להרב ר' יודא אב"ד דק"ק סאמטור] וא"כ י"ל דפרכת הש"ס דקתני סתם דאכל ושתה היינו אף דשתה הרביעית בב"א דבזה מושבע ועומד מכח שבועה הראשונה. א"כ יקשה על מה דמשני כיון דאמר שלא אוכל והדר אמר שלא אשתה גלי דעתיה דהך אכילה דאמר אכילה גרידא הוא. ומה גילוי דעתא הוא. הא אף אם לאו אכילה גרידא הוא. מ"מ הא בכלל אכילה הי' רק שתיית רביעית. והוצרך לישבע עוד שלא ישתה דהוא על ח"ש. ובשתה שיעור לא לחייב דמושבע ועומד מכח שבועה הראשונה, אלא על כרחך דאין חילוק דגם בלא אשתה שיעורו ברביעית ויעויין בחולין (דף ק"כ בתוס' ד"ה לרבות השותה וכו') וי"ל דוקא במלי דשמיי' וכו'. ולכאורה תמוה מסוגיא הנ"ל דפרכינן כיון דאמר שלא אוכל אתסר בשתיה. הא בזה לא אחסר באוכלים שנימוחו לשתותו. ומצד שלא אשתה חייב גם במשקים כאלו. ואף דמתני' מיירי ודאי דשתה משקים גמורים. מדקתני רישא שלא אוכל ואכל ושתה דא"ח אלא אחת. משמע דשתה בענין דעבר על השבועה, וא"כ ע"כ דלא מיירי בהמחה ושתאן. א"כ גם הסיפא אכל ושתה חייב ב' מיירי בכה"ג דשתה משקים גמורים. מכל מקום חייב מטעם כולל מגו דחל על שתיית מאכלים מחויים. חל גם כן על משקים גמורים והנה בפשוטו הי' נראה ליישב דפרכת הש"ס בדרך ממנ"פ דלר"י דאמרינן כולל באיסור הבא מעצמו מאי ארי' אכל ושתה גם שתה ושתה חייב, וכמו דהקשו תוס'. ואם כר"ל דלא אמרינן כולל כה"ג ממילא בשתה משקים גמורים לא יתחייב דמושבע ועומד מכח שבועה שלא אוכל. ומשני דאמר שלא אשתה ואח"כ שלא אוכל ובשתה ושתה א"ח. אם באמת כר"ל דל"א כולל כה"ג. אם דבכהאי גוונא גם לס"ד כיון דכבר נשבע שלא אשתה. במה דאמר אחר כך שלא אוכל. אכילה גרידא קאמר. ולשיטת תוס' והרמב"ם בלא"ה ניחא. כיון דאמר שלא אשתה כי אמר אח"כ שלא אוכל אין שתיי' בכלל. דהשתיה הוי דברים שא"ר [ומה דהקשו תוס' דשתה ושתה. בהכרח דקושייתם לשיטת רש"י דלמסקנא דברים האסורים בכלל ראוים]: ואולם עדיין קשה לי. א"כ מאי משני דמסקנא כיון דאמר אח"כ שלא אשתה גלי דעתיה דשל"א דקאמר אכילה גרידא הוא מאי גלי דעתא איכא. הא מעיקרא כשאמר לא אוכל לא הוי בכלל שתייה משקים מאוכלים ממוחיים. ומש"ה הוצרך לישבע עוד שלא אשתה לישבע גם על משקים כאלו. וצ"ע והנה במה דס"ל להרמב"ם דגם בשבועה שלא אוכל כזית. אסור לאכול חצי שיעור כמו בכל איסורים דח"ש אסור מה"ת. קשה לי מסוגיא דשבועות (דף כ"ח) אב"א שלא אוכל מגו דמהני שאלה לכזית בתרא וכו'. הא עדיין יקשה מאי ארי' כזית, אפי' פחות מכזית מגו דמהני שאלה שיהיה מותר לאכלו אע"כ מוכח דבשבועה ח"ש מותר: ואפשר לדחוק דהא דפרכינן מאי ארי' כזית היינו לפ"מ דאוקי בלא אוכלנה דלענין דמהני התרה ליכא חידוש דהא עדיין לא עבר על שבועתו. ועיקר החידוש דבעי שיור למשאל עלה. בזה פרכינן מאי ארי' כזית כיון דעיקר חידושו על השיור. אבל למה דמוקמינן בלא אוכל ועיקר החידוש דמהני שאלה על למפרע במגו דמהני לבתרא לא דקדק התנא בלשונו. ובאמת כזית ל"ד. ודוחק מאד. ואולי י"ל דהא דח"ש אסור היינו בעוד שהאיסור בעין בכזית בזה שייך חזי לאצטרופי לשיעור שלם. אבל באכלו ושייר חצי שיעור דליכא שיעור בעולם. ול"ש חזי לאצטרופי. מותר לאכלו ויהיה מזה דין חדש. דבסוף יום אחרון דפסח או סוף יוה"כ בענין דליכא שהות לאכול כזית. יהא מותר לאכול ח"ש, וצ"ע לדינא: ידידו ואוהבו ש"ב. עקיבא גינז מא"ש סימן קנה לכבוד מר חמי הרב רבי פייבלמן הגאבד"ק סאמטור ני' מה שעמד מר חותני רומפכ"ת בדברי המאור סוף בב"ק בסוגיא דגונב טלה מן העדר: דברי המאור בסוגיא זו קשים מאד. והם סתומים עד ילאו המעיינים להבין. ואעתיק לכבודו אשר חנני ד' בכוונת המאור בימי חורפי בעודני יושב בק"ק ליסא סמוך על שלחן מרן חמנו הצדיק הגביר מה' איציק זצ"ל. וזה הוא: במ"ש המאור להוכיח דתירוץ דר"ז לא קאי רק אטלה. אבל בסלע קיימינן דמיירי בגנב מבית בעלים, וז"ל שם ואי איכא מאן דס"ד דר"ז אכולה ברייתא קאי וכו' ובמנין סגי. ור"י דלא בעי אפילו מנין וכו' הכי פירושא. דע"כ הא דאמר רע"ק צריך דעת היינו מנין דבשלא לדעת ודאי אין צריך דעת שלא בבע"ח. לפ"ז ע"כ ר"י סובר דדעת השומר חשוב כדעת הבעלים ומהני לפטרו ממנין דל"ל דר"י פליג אדרע"ק וס"ל דבשלא לדעת א"צ מנין וכר"י. דא"כ אכתי לתירוצא דר"ז הוי כתנאי. ולא ארווחו מידי הנך דס"ד דר' קאי אכולה ברייתא ואפילו אסלע] ועיין עוד לקמן. א"כ אמאי בעי ר"י חזרה למקום שייחדו הבעלים. דאף אם אינו מחזיר לשם כיון דדעתו חשוב כדעת בעלים ממש. כבר קיים והשיב ועדיף ממנין. ואף דשינה מקום שייחדו הבעלים הוי כאלו טלטלה ממקום שיחדו הבעלים שלא לצרכו דאינו חייב אלא באונס הבא מחמת הפשיעה [עיין טור חוה"מ סי' רצ"ב בשם הרמ"ה] אע"כ אף דלא כלתה שמירתו. מ"מ אין השומר חשוב כדעת בעלים אלא ביתו הוי כרשות בעלים. והיינו במחזירו למקום שיחדו לו הבעלים שם הוי רשות בעלים. ואכתי קשה הא לא מקרי חזרה אלא לרשות בעלים ואין כאן מנין. וע"כ שגם לרע"ק א"צ מנין אף שכלתה שמירתו סגי בחזרה לביתו דהוי כרשות בעלים. ורע"ק לא אמר צריך דעת בעלים אלא בטלה משום אנקטיה נגרי ברייתא [וכמ"ש הרשב"א דלר"ח בסלע שלא לדעת אפילו מנין א"צ ובטלה צריך דעת ממש] ובסלע דבעי רע"ק דעת בעלים. היינו בגונב מבית בעלים לדעת וכרב. זהו תוכן כוונת המאור אחר העיון. ועוד אם נימא דפליג ר"י אדרע"ק. וס"ל דשלא לדעת אפילו מנין ל"צ. מש"ה מהני חזרת השומר לרשות עצמו. ורע"ק ס"ל דבעי מנין שלא לדעת אפילו שלא בבע"ח. ואליבא דר"ח פליגי אם שלא בבע"ח צריך מנין שלא מדעת [ועי' במ"ל פ"ד מגניבה] ז"א דא"כ למ"ל לר"י לפרש פלוגתתן דר"י ורע"ק אם כלתה שמירתו או לא. הו"ל לומר דלכ"ע לא כלתה שמירתו, ולא פליגי אלא אם בעי מנין בשלא לדעת. מש"ה לא מהני חזרתו לרשות עצמו. כיון דליכא מנין. ודו"ק: והרמב"ן שדחה זאת לפי הביאור הנ"ל. ע"כ כוונתו דדוקא בהחזיר השומר למקום שיחדו הבעלים. אז חשוב דעת שומר כדעת בעלים ופטור אפילו ממנין דהוי השבה מעליא. אבל כ"ז שלא החזיר למקום שיחדו הבעלים אין כאן חזרה כלל. ובודאי כלתה שמירתו מה דהשיב הרמב"ן על מסקנת המאור בסופו. דאליבא דאמת מיירי הברייתא בלדעת ממש ומבית בעלים ולא כר"ז. היכי אמרינן בהמפקיד סיפא רע"ק הא אפשר דכ"ע ס"ל דלא כלתה שמירתו אלא דמ"מ לא מהני חזרת שומר לרשות עצמו כיון דליכא מנין. דנהי דהוי כגונב שלא לדעת דבעי מנין עכ"פ כרב ודעת השומר לא מהני לפוטרו ממנין וכמש"ל. והכי פירושו דהש"ס בהמפקיד, רישא ר"י דסבר דאפילו בלדעת ממש א"צ מנין בגונב מבית בעלים וכ"ש בשלא לדעת. מש"ה מהני החזירו השומר לרשות עצמו דלא כלתה שמירתו הוי כחזרה לדעת בעלים. וסיפא רע"ק דבשלא לדעת בעי מנין מש"ה אף דלא כלתה שמירתו. מ"מ חייב דדעת שומר לא מהני לפטרו ממנין וכנ"ל: ואל תתמה כיון דכולה ברייתא מיירי בגונב מבית בעלים לדעת היכן