רבי עקיבא איגר רטו

מיורשים מוקי שם בעמד בדין דוקא וא"כ לדידן דקיי"ל מלוה ע"פ גובה מיורשים מקרקעות מדינא דגמרא ה"נ לא בעי עמד בדין, וזהו השגת הראב"ד (פ"א מהלכות ערכין) ותוי"ט פ"ה כ"כ לתרץ דהרמב"ם מיירי במטלטלין, ולענ"ד זה אינו, דבמטלטלין גם עמד בדין לא מהני דמטלטלי דיתמי גם בשטר לא משתעבדי, ע"כ לשוני שם אלא דכוונתי הי' למ""ש הרמ"א בשם המרדכי דמקדש לאחר מיתה לא מהני, דאין הקדש לאחר מיתה והארכתי בזה במקום אחר, בעזה"י

וע"ד הסכסוך עם הגבאים לענ"ד, אף דהרמ"א פסק כהרא"ש דהגבאי יכול לשנות לדבר מצוה, מכל מקום הטעם כיון דאנשי העיר מינו אותו לגבאי יש לו כח כמו הסכמת בני העיר, וכן מבואר במהרי"ק, ואם כן זהו אם מינו אותו לבד לגבאי או שהסכימו כל הגבאים או רובם, אבל במינו איזה גבאי באיזו כח, יכול אחד מהם לשנות על דעתו לבד, וגם כפי הנראה העיקר הי' שהלוה לגבאי צדקה, כי זה תיקון העיר סמוך לבית הכנסת, אלא דאח"כ כשראה שלא ישיג מגבאי צדקה דשם החיוב על החברא קדישא, ובאיזו כח יכול להתפרע מהחברא קדישא מה שנתחייבו ג"צ

וגם אני מסופק, דמה דהגבאים יכולים לשנות, היינו בגבאי שממונה סתם לגביית צדקות, אבל בגבאי המיוחד לח"ק, א"כ לא נתנו לו כח רק לענין הח"ק ואינו יכול לשנות למצוה אחרת, דלגבי מצוה אחרת אין לו שם גבאי, והועמד רק לתיקון עניני ח"ק, גם יש לדון אולי אח"כ בא לידו ממעות הכנסות מח"ק ונתפרע, ושכח מלכתוב הפרעון, כמ"ש הרא"ש בתשובה (ססי' ק"ג) והביא ראיה מהירושלמי, ועי' בתוס' יבמות (דף קט"ז ע"ב ד"ה אימר אשתלויי) והב"י (סי' ק"ז מחודש י"ז) כתב זה בשם רשב"א דחיישינן שמא פרע ולא מחק הכתב, וכתב הבית יוסף עלה עיין בתשובת הרא"ש (סי' צ"ח) דיכול לטעון על פנקסו, כנראה דרמז דדומה מסתירת דברי הרא"ש עם דברי הרשב"א, או דבא לחלק בין ענין פרעון כההיא דהרשב"א, בין ענין אחר דלא שייך פרעון כההיא דהרא"ש במ"ש הש"כ (ססי' ק"ז) וחידוש שלא הביא הב"י דברי תשובת הרא"ש (ססי' ק"ג) שהמה ממש כדברי הרשב"א ואם כן מוכרח חילוק הנ"ל

אלא דבאמת לכאורה דברי הרא"ש (בכלל ק"ג) עצמם סותרים זה את זה לדבריו שם בכלל הנ"ל (סי' ב') אע"כ צריכין לחלק דבסי' ב' מיירי שדרכו לכתוב תיכף הכל ואינו שוהה בנתים, ואח"כ באידך תשובה מיירי בדרכו לשהות, ומזה ראיה להש"כ (סי' צ"א) בשם מהריב"ל ולזה אם אינו ברור שדרכו של האיש הזה הי' שלא לשהות כלום, בודאי חיישינן שמא נתפרע ושכח מלמחוק, ואם ברור שדרכו הי' שלא לשהות כלל עדיין צ"ע לדינא, ידידו גיסו דו"ש תמיד : עקיבא במ"ו הרב רבי משה זצלה"ה

סימן קנא לידידי הרב רבי יוסף ני' אב"ד דק"ק פרענצלא

מבלתי יכולת כעת לעשות רצונו להחיש דברי תשובתי מיד כפעם בפעם, כי גדל הכאב מאוד ל"ע בעפעפי עיני, ואין בכחי להשיב תשובה שלימה על שאלה כזו המסתעפת לכמה ענפים, ולמען הפיס דעת אביו הקצין ר"ז ני' אשר דואג לבל יראה העדר תשובתי בד"ת לעיני העדה אשר זה מקרוב רו"מ שוכן בתוכה, כאלו נקלה כבודו בעיני, עשיתי זאת וחפשתי תוך קונטרסיי, ומצאתי אחד מהם אשר הכינותי בעניי בימי חורפי מדבר בענינים אלו, והנני שולחו ליד רו"מ, וממנו יקח את הטוב בעיניו אחרי עיונו היטב: ידידו עקיבא

קונטרס במילי דנזיקין בענין הרחקת גפת וזבל ויתר נזקים השנויים שם, דקיי"ל דצריך להרחיק כשיטת ר"ח והרמב"ן, דכולי הוי גירי דיליה כמו שמבואר לכל אחד טעמו בנ"י בסוגיא דמרחיקים סולם מן השובך, ומקורו בהרמב"ן בחדושיו בדיני דגרמי, וכל זה בבא לסמוך סמוך לכותל חבירו, דבשעה שמניח הגפת מתחיל ההיזק ונעשה מכחו הוי גירי דיליה, אבל בבא לסמוך סמוך למיצר חבירו דעת התוס' דאין יכול למחות בידו אף אם יבנה זה כותלו א"צ להרחיק הגפת, ולא מבעיא לשיטת הר"ח והר"ת שהביאו בתוס' דגרסינן אלא אמר רבינא קסברי רבנן על המזיק להרחיק א"ע, ופירושו, דהש"ס חזר בו מכל הני שנוייא דלעיל, דאף לרבנן היכא דליכא משום כל מרא ומרא, מותר לסמוך, ומודה רבא לאביי היכא דליכא משום כל מרא ומרא, והנראה מדבריהם, דאף לאחר שבנה זה כותלו אין צריך להרחיק הגפת שסמך מקודם

וראיה לזה דהא לפי פירושם מבואר דר"י מתיר בחרדל, היינו דגם בעל הדבורים אין צריך להרחיק כיון שסמך מקודם, אף דאחר כך סמך זה חרדלו אין צריך להרחיק הדבורים שסמך מקודם, וגם רבנן דר"י ס"ל הכי, והא דאצטריך הש"ס לומר דרבנן ס"ל דבעל הדבורים אינו מזיק לחרדלו, היינו דבלא"ה היה מותר לסמוך את חרדלו כיון דגם הדבורים מזיקו וכמ"ש תוס', אבל לענין הרחק בעל הדבורים אף אם היה מזיקו, א"צ להרחיק כיון שסמך מקודם, אף דזה יש לדחות, לומר דבעלמא היכא דאין השני מזיק להראשון, ורשאי לבא לגבול הראשון צריך הראשון להרחיק עצמו אף שסמך מקודם ושאני בחרדל ודבורים, דמהראוי כיון שהשני בעל החרדל מזיק להראשון, בעל הדבורים, א"י לבא כלל לסמוך להדבורים, ויהי' מוטל עליו כל חיוב ההרחקה, וכמ"ש תוס' לענין לוקח, דאף בס"ד דהמוכר צריך להרחיק מ"מ אם גם השני מזיק להראשון על השני להרחיק, וה"נ כן, אלא כיון דמ"מ גם הראשון עשה קצת שלא כהוגן, דהיה לו לחוש שמא ירצה זה לסמוך חרדלו מש"ה רשאי השני לסמוך, א"כ י"ל דדי בזה להתיר להשני לסמוך אבל לא שנכריחהו מכח זה לחייב להראשון להרחיק, כיון דמ"מ השני מזיק להראשון, מ"מ נ"ל דוחק לחלק כיון דסוף סוף הדין דהשני מותר ולא ממילא יהיה הדין דיכריח להראשון להרחיק חצי ההרחקה, ולא דמי ללוקח, דהתם באמת אין השני רשאי לסמוך וממילא אין על הראשון שם מזיק, מה שאין כן הכא, אלא על כרחך דגם בעלמא כל שסמך מקודם אין עליו כלל חיוב הרחקה לעולם

הראי' ב' ממ"ש תוס' דרבא מודה לאביי היכא דליכא משום כל מרא ומרא. משמע דמודה ממש לאביי באילן קדם דלא יקוץ מה"ט. אף שאח"כ יעשה זה בורו ה"נ לרבא

הראי' הג' ממ"ש תוס' (דף כ"ה ע"ב ד"ה עני והעשיר וכו') דלר"ת אידחי לה למסקנא טעמא דדירה שאני. אלא הטעם דסמך מקודם. אף שאח"כ בנה זה אוצרו מ"מ א"צ להרחיק, וגם בההיא דיונה פפאה נדחק לפרש כיון דלא קביעי תשמישתיה צריך להרחיק. אבל בלא"ה לא היה צריך להרחיק כיון דסמך מקודם. וכ"כ במאור דלשיטת ר"ח ור"ת אדחי למסקנא לההיא דדירה שאני. עיי"ש

כל הנך ראיות יתנו עדיהן ויצדיקו דלשיטת ר"ת ור"ח כל שסמך הגפת וכדומה קודם שהיה הכותל במיצר חבירו א"צ להרחיק לעולם. אלא אפילו לשיטת רש"י ור"י דלא גרסי אלא. ונדחו כל שינויי דהש"ס. מ"מ י"ל דמודו לדינא דכל הסוגיא קאי לרבנן דלא בעי גירי דיליה. אבל למאי דקיי"ל כר"י דבעי גירי דיליה. אף בגפת וכדומה דמקרי גירי דיליה היינו אם כבר ישנו שם הכותל דבשעה שמניח הגפת מת"י מתחיל ההיזק ובא ההיזק מכחו ממש, אבל אם סמך מקודם, דבשעה שמניח ליכא התחלת נזק, ואח"כ כשבנה זה כותלו ההיזק נעשה ממילא, לא מקרי גירי דיליה. וכן מבואר בתוס' (ד"ה מרחיקים את הגפת וכו') וכ"כ ג"כ בנ"י. דהא דפרכינן הא ליכא כותל סומך, היינו לרבנן, אבל לר"י ודאי מותר דכל שסמך מקודם לא הוי גירי דיליה עיי"ש. כל זה נראה ברור לפי ענ"ד

ומ"ש הטור (ססי' קנ"ה) אחר שכתב כל הרחקות שבפרקין, דלשיטת הרי"ף ורש"י אסור לסמוך בצד מיצר חבירו אף אם אין שם כותל עיי"ש, אינו מוכרח דאפשר דסברי בזה כתוס' והנ"י, דלר' יוסי כל שסמך מקודם לא הוי גירי דיליה [ובדעת הטור צ"ל דס"ל בפשיטות דלעולם מקרי גירי דיליה, וכדעת הרמב"ן שנכתוב