רבי עקיבא איגר ריב

דהרמ"א סיים שם ועי' חוה"מ סי' ר"צ' וא"כ אפשר דנתכוון דהוי סתירה לפסקא דסימן ר"צ, אבל מכל מקום חובה עלינו ליישב שלא יסתרו הפסקים אהדדי ולענ"ד לק"מ דדברי הרשב"א דנקט לדינא בסמכו אצל בעה"ב, דמיירי בענין דמשתדל בכל צרכם דיש לו דין אפטרופס. כדאיתא במתני' גיטין (דף נ"ב ע"א) ובזה כיון דיש לו דין אפטרופס חייבים לשלם לו מה שהוציא בהוצאות מזונותם. וכמ"ש להדיא בתה"ד (סי' שמ"ח) ובפשטות דברי הש"ע חוה"מ הנ"ל מורים כן. דמתחילה כתב (בסעיף כ"ד) דהדין דסמכו אצל בעה"ב יש לו דין אפוטרופס ואח"כ בסמוך לו (סעי' כ"ה) הביא הדין דהרשב"א דסמכו אצל בעה"ב וזן אותם דלא איבד מעותיו. א"כ נראה דמיירי בגוונא הנ"ל היכא דיש לו דין אפוטרופס. ואין כאן סרך קושיא. [ואולם מדברי הרשב'"א שהביא הה"מ (פי"ב מהל' אישות) ראיה מיתומים שסמכו. לדין דפרנס אשת חבירו. לא משמע כן]. וכיון דלא מצינו חולק על הרי"ף לכאורה אף דתפס מפקינן מיניה: ואף דמדברי תה"ד (סי' שמ"ח) נראה דס"ל דזן יתום גובה ממנו הנ"ל בודאי י"ל דלא היה שמיע ליה. ואולי אי שמיע ליה הוי הדר ביה. וכיון דרבינו ירוחם והב"י העתיקו לדברי הרי"ף בסתימת וקבע כן להלכה בשולחנו הטהור י"ל דלא מהני תפיסה: והנה בב"י חוה"מ (סי' קכ"ח) כתב עלה דתשובת הרי"ף, ונראה דאם היה יתום קטן. אפילו אין בידו משלו כלום חייב. דל"ש לומר דהו"ל להתנות. כיון דקטן הי', אמנם נראה דאין כוונת הב"י כפשטן דבכל קטן גובה חובו דהא מבואר להדיא בלשון הרי'"ף הנ"ל דמיירי בקטן. כדדייק בלישנא מי שפרנס יתום וכשהגדיל תבע. משמע דמיירי דפרנסו כשהיה קטן. א"ו דכוונת הב''י בקטן ממש. והיינו די"ל דבהגיע לעונת הפעוטות שייך שפיר דהו"ל להתנות. דהא תנאי מהני בקטן כזה. אם לוה משלם כמו שכתב הרא"ש כתובות פרק הנושא בסוגיא דפוסקים מזונות לא"א בשם הרמ"ה. ואפילו לדעת רבינו יונה שם דפטור. היינו מטעם דכתב שם. דחיישינן שילוה יותר מצרכו ויבזבז ממונו. משא"כ בזן אותו דרך הלואה כמ"ש בת"ה (סי' שמ"ח): ולפ"ז לכאורה סתירה מכאן להסמ"ע (סי' רל"ה ס"ק מ"ג) דסבירא ליה שם אפילו בקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות. מ"מ חייב בלוה לצורך מזונותיו. דלפי דעת הסמ"ע יקשה דגם בקטן ממש שייך הו"ל להתנות דזן אותו דרך הלואה ויתחייב לשלם ואולם לכאורה אדרבא מזה ראיה ברורה להסמ"ע ממ"ש הב"י דקטן ממש דל"ש דהו"ל להתנות חייב לשלם כשיגדיל. והיינו כיון דלא שייך דהו"ל להתנות הו"ל זן דרך הלואה, הרי מבואר להדיא דמלוה לו מזונות חייב לשלם כשיגדיל. דהא אנו מחייבין אותו מה"ט דדנין דזן אותו דרך הלואה: וכיון שכן לכאורה דברי הב"י תמוהים מיני' וביה. דאיך שייך לומר דבקטן ל"ש הו"ל להתנות, והיינו ע"כ דתנאי לא מהני. דקטן שלוה פטור וכיון שכן איך מחייבים אותו לשלם משום כיון דלא הו"ל להתנות דדעתו להלואה הא אף בהלוה במפורש א"צ לשלם: ולזה נראה דאין כאן סתירה ולא ראיה להסמ"ע. והיינו דאף אם נימא דלא כהסמ"ע דקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות פטור. היינו רק בהלוה לו מעות למזונות. דבשעה שהוציא מעותיו והלוה אותם לקטן עדיין לא נעשה צרכו דקטן. ולא נשתעבד הקטן לשלם ההלואה. ואח"כ כשהקטן בעצמו מפרנס א"ע ממעות ההם. הוי רק כאכלו קטנים מעצמם מאיש אחר דרך גזילה דודאי פטורים כדפרכינן בפשיטות ר"פ הגוזל בתרא. קטנים מי מחייבי לו יהיה דאזיק אזוקי. אבל בזן אותם דרך הלואה כיון דמוציא המעות לצרכי יתומים חייבים לשלם. ומה שכתב הב"י דבקטן ל"ש דהו"ל לאתנויי י"ל דמיירי בקטן ממש דלאו בר דעת כלל לכנס עמו בדברים בענין דא"י לדבר עמו ענינים כאלו: ואחר שביררנו דדברי הב"י רק בקטן ממש. ועכ"פ בהגיע לעונות הפעוטות קם דינא דהרי"ף דפטור. א"כ בנ"ד א"י להשתלם מתפיסתו. ובלא"ה דברי הב"י תמוהים, דמ"מ הו"ל להתנות כן עכ"פ בהיו נכסים ליתום. מ'"מ כיון דלא הביא דברי הרי"ף בפני ב"ד, ועוד קשה דלכאורה אין ההוכחה מדלא פירש דנותן דרך הלואה דא"כ גם באינש דעלמא נימא כן, אלא דהעיקר דסתמא מחזקינן דדעתו למצוה לפרנס יתום אא"כ דפירש בהדיא דנותן דרך הלואה. ובלאו הכי בלא הוכחה מחזיקים דעתו למתנה. אם כן על כל פנים יש לסמוך דגם הבית יוסף מודה בהגיע לעונת הפעוטות: וביותר י"ל דבנ"ד אף מה שזן מקודם שהגיע לעוה"פ הפסיד, די"ל דהב"י מיירי רק בזן אותם כשהם קטני קטנים. אבל אם לא פסק מלזון אותם גם כשהגדילו. בזה י"ל כיון דהגיע הזמן דהו"ל להתנות ולא התנה, ומוכח דמה דזן עתה אותם הוא לשם מתנה. בודאי אגלאי מלתא למפרע דגם מה שזן אותם מקודם היה לשם מתנה. דבודאי אין סברא לומר דבעודן קטני קטנים זן אותם דרך הלואה, וכשהגדילו קצת זן אותם דרך מתנה, כלפי לייא: מכל הלין נראה בנ"ד דתפס לא מהני. ובפרט אם דרך העיר שם מדרכי העשירים לזון ליתמי קרוביהם דרך מתנה, וכעין שכתב התה"ד בזן בתו וחתנו עיי"ש: ואולם אם תפס שלא בעדים. בזה י"ל דמהימן במגו דזן אותם דרך הלואה. דכולי האי לא אמרינן לדונו בדרך אנן סהדי דלהוי מגו במקום עדים. ועי' בב"ש (סי' צ"ג ס"ק כ"ג) גבי שהתה ב' וג' שנים. דאפילו תפיסה שלא בעדים לא מהני. דהוי מגו במקום עדים, ומכל מקום בנידן דידן צריך עיון לדינא: ומ"ש כבוד חותני רומפכ"ת נידון תביעה מה שהזיק בעודו קטן נראה דעת הגהת אשר"י פ' החובל דקטן שהזיק חייב לשלם כשהגדיל. דעת יחידאי היא. וכ"כ להדיא במ"ל (פ"י מהל' מלוה הי"ד ד"ה והיכא שהקטנים וכו') וברור: אשר דרש כבודו על בתו צלעתי תי' [אב"ה היא אדונתנו הגבירה הצדקת מ' ברענדיל תי'. בת אחות אמנו נ"ע אשר הוכיח ד' לאשה למרן אאמ"ו ני' אחרי מות אמנו הצדקת ז"ל] יהא לבו הטהור שוקט ובוטח ואל ידאג מאום. כי גודל יראת ד' אשר בקרבה גם חכמתה עמדה לה להיות כל מעשיה רצויים, ועם רכות שנותיה היא תה"ל גברת ועקרת הבית הגדיל ד' חסדו עלי להזמין לי זווג שני יותר מכפי מעשי, גם בני שי' זרע ברוכי ד' המה מתנחמים בה אחרי אמותם ז"ל, ייראוה ויכבדוה כאלו היא הרה אותם גם ילדתם באין הפרש, חתנו ידידו, כבן את אב מכבדו, דו"ש: עקיבא סימן קמח לידידי הרבנים המבוררים בתי אבות דינים הנועדים בק"ק נאריגען המשפט אשר חרצתם בא לידי, ומצאתי הדברים נכוחים, יפה דנתם, יפה הוריתם, ועכ"ז בל אוכל מלא משאלותיכם לחתום שמי לקיים דבריכם מחמת שאני מסופק ביסוד אחד שדנתם עליו, והוא ממ"ש בשלחן ערוך חוה"מ (סי' רכ"ו ס"ב) ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וכו', אחריות דעצמו קבל ואני נבוך לפי שעה אם בשדה גזולה שהוציא הנגזל מיד המוכר הראשון, אם יכול לחזור על המוכר לו, ואופן הספק למ"ש הנ"י פ"ק דבב"מ (דף ס"ח ע"א) והוי יודע דג' מיני אחריות הם וכו' עיי"ש, מבואר דאחריות דבע"ח מקרי אחריות דמיניה, ואחריות דגזולה מקרי אחריות דעלמא, והסברא דהבע"ח טריף מכחו כיון דבעל הקרקע משועבד לו, אבל בגזילה אין הנגזל טורף מכחו דהנגזל [דהגזלן] אלא בכל מקום שמוצא שלו נוטל, א"כ י"ל דוקא בבע"ח אמרי' אחריות דעצמו קיבל ראובן כיון דהבע"ח טורף מכחו דראובן אינו בדין שיחזור על שמעון לגבות, אבל בגזולה כה"ג דאינו טורף מכח ראובן הוי כאחריות דעלמא , וכעין דאמרינן בעל חוב דיעקב כבעל חוב דעלמא דמי, הכי נמי בגזולה הוי תמיד כמו מעלמא: והנה בתוס' בב"מ (דף י"ד ע"א ד"ה עד שלא החזיק וכו') וא"ת כשהחזיק בה אמאי אינו יכול לחזור לימא ליה שקול ארעך בזוזי, לפי' המפרשים דאפילו אית ליה זוזי מצי לסלק לבע"ח בשאר מילי כו', ולכאורה תמוה, דהא זהו קשי' לכ"ע, דאף להסוברים דלבע"ח צריך לסלק בזוזי, הא מ"מ במקום פסידא מוכח דיכול לסלק במילי אוחרי, כדאוכיחו תוס' כתובות (דף צ"ב ד"ה אי פקח וכו'), והרא"ש שם דחה. כיון דהחוב בא מכח אותו קרקע יכול לסלק לו