רבי עקיבא איגר קצז

כל הבית הוי חצירו דהמשכיר: דאם איתא דמיירי רק דהמשכיר גם כן דר שם לא הו"ל להרמב"ם לשנות מלישנא דהש"ס דנקט דהיתה עלייתו של לוקח מושכר ביד מוכר, דלשון זה משמע יותר דרק העליה מושכר והמשכיר דר בשאר הבית, א"ו מדשינה הרמב"ם לכתוב אם הי' ביתו וכו', משמע דבכל ענין הוי חצירו דהמשכיר. אך למ"ש הש"כ (סי' קצ"ח) על דברי הה"מ דהרמב"ם לא כיון כלל לקניית חצר רק מטעם דטרח ומציל, ול"ש בזה חששא דנשרפו חיטיך בעלייה עיי"ש, א"כ יש להוכיח בהפוך מדלא קנה באמת מטעם קנין חצר, ע"כ דס"ל דוקא בדר שם המשכיר קנה כשיטת תוס' הנ"ל, ומיירי באין המוכר דר שם, או אף דדר שם מ"מ בחדר המושכר דאין רשות להמשכיר לכנוס שם לא הוי חצירו משתמר: באופן דאין הכרעה בדעת הרמב"ם, ומה דנתקשה הש''ס (סי' שי"ג) ליישב לשיטת הרמב"ם קושיית התוס' דהא לא משתמר לדעת המשכיר עיי"ש, לענ"ד אשתמיטתיה דברי תוס' גיטין (דף ע"ט ע"ב) דתרוצו בענין אחר דבשכירות הוי שוכר כשלוחו של משכיר עיי"ש, ובאמת יש לעיין ולהבין דעת הש"כ דס"ל (בסי' שי"ג) בדעת הרמב"ם דבכל ענין הוי חצירו של המשכיר אם כן קשה באמת על פירושו בהרמב"ם (סי' קצ"ח הנ"ל) הא בלאו הכי יקנה מטעם חצירו, ויש ליישב והנה כבוד חביבי הגאון רבי מאיר ני' בעהמ"ח ספר בית מאיר השיב לי, אף דהש"כ הכריע כהרמב"ם דהוי חצירו דהמשכיר מ"מ אחרי דהש"כ מסכים ג"כ להסמ"ע דפסקי הש"ע סותרי' אהדדי, א"כ מה"ת לא נפסוק כהטור והרא"ש דמסכימי' עם הראב"ד דבתראי אינון ואי משום דהש"כ מביא דברי תוס' פ"ק דמציעא לסיועת הר"י והסמ"ג וכן הנ"י פ' השואל, אין אלו אלא דברי תימה, כי קושיית תוס' גיטין אינו אלא בזה"ל שאינה משתמרת מן השוכר, ובב"מ הלשון והשתא הלא השוכר משתמש בחצר, וכוונתם אחד, מפני שהשוכר הבית משתמש בכניסה ויציאה דרך חצר, אין החפצים משתמרים מן השוכר כמו בבית של ר"ג שהיה ג"כ מכחם אינו משתמר לגבי זקנים, להיות הם ג"כ משתמשים בבית מכח תבואתם, ה"נ החצר אינו נחשב משתמר להמשכיר בפני השוכר הבית שמשתמש ג"כ בחצר בכניסה ויציאה, אבל שיהא דעת תוס' שהחצר מושכר להשוכר אינו נראה, כנראה משתיקתם לפירש"י בהשואל, וכנראה גם מדבריהם שם ד"ה תרתי, ובזה פשוט נמי דאין שום משמעות מהנ"י ואדרבא להדיא מעתיק פירש"י על הקושיא תרתי בתמי', ובפרט קושית הלח"מ על הרמב"ם עצומה מאד, ותירוצו דחוק, בפרט מה דמוכרח לאוקמי אליבא דר"א הברייתא בתורא דשוכר, וא"כ הרי"ף שסותם על האוקימתא בתורי דעלמא, ודאי מודה דס"ל כפירש"י, וא"כ הרי לפנינו רש"י והרי"ף ותוס' והראב"ד והרא"ש והנ"י והטור העומדים בחדא שיטתא, מהיכא תיתי לא נפסוק כוותייהו, עד כאן דבריו, וכן כתב המהר"ם שי"ף בקיצור בכוונת התוס': עוד הוסיף הגאון הנ"ל דמה"ט יש לעיין על הריב"ש שהבאתי דמאיזה טעם לא יהיה זה תפיסה כיון דמונחים בחצירה, דהא יש לה זכות דירה מתנאי ב"ד והיא כשוכר, דבודאי לא הי' הריב"ש סותם דבריו, רק לפסקא דהרמב"ם דהוי חצירו דהמשכיר, בפרט שכבר הכריע הש"כ בס' תקפו כהן בספיקא דדינא מהני תפיסה אפילו אחר שנולד הספק, א"כ למה לא יועיל התפיסה של מציאה שנפל בחצר המושכר לו לומר קים לי כרש"י וסייעתו, לכן יותר מסתבר לדחוק דהריב"ש מייירי בחפצים המונחים בבית באותן חדרים שלא היו משועבדים לדירת האשה (כדאיתא בסי' צ"ד) עכ"ד השבתי באמת גם אנכי הייתי כמתמיה על סתימת הריב' והרמ"א דלא מקרי תפיסה, אולם נ"ל אף אם בעלמא הוי חצירו דהשוכר, מ"מ י"ל דדירת אלמנה גרע, לא מבעי' לשיטת ר"ת בתוס' (ב"ב דף נ"א ע"ב ד"ה במתנה וכו') דדוקא שוכר דיכול להוריש זכות ליורשיו הוי חצירו, אבל היכא דאינו מוריש לא, אלא אף לאינך פוסקים י"ל דדוקא בנ"מ שלה, דאם הבעל סילק עצמו מפירות הוי חצירה משום דבלא"ה ידה ג"כ על גוף הקרקע, וכן אם לא סילק עצמו מפירות, אף דהוא א"י להוריש מכל מקום עכ"פ לא מקרי חצרה להוציא הדבר מרשות בעלה עי"ז, אבל הכא בדירת אלמנה דאין לה שום זכות ליתן אותה לאחר לא להשכיר ולא להוריש, רק שיש לה זכות דירה מתנאי ב"ד י"ל דלא מקרי חצירה, וגם כיון דלא היה לה ענין זכות בדירה זו רק שמוטל בתנאי ב"ד דהיינו שמניחה לדור בתוכה, אבל לא לענין דבר אחר שיהיה לה שכירות החצר לזכות בנפילת מציאה לתוכה [עי' ש"כ חוה"מ סי' קלח סק"ב] ודוק: אב"ה אעתיק מה שכתב אאמ"ו ני' בחידושיו בתוס' הנ"ל ב"ב (דף נ"א ד"ה במתנה) במה דהביא ר"ת ראיי' דלא תלי' ענין חצר באכילת פירות רק במכירה, ממה דמשנינן בכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך אף דמ"מ אוכל פירות, וכתב בזה"ל וי"ל דשאני בכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך דמכרה קיים אף לפירות, מש"ה אין זכיית הבעל בפירות אלים, דהא יכולה להפקיע ממנו הפירות במכירתה, גם במ"ש תוס' ובירושלמי אינו משמע כפי' ר"ת וכו', ומשמע מדפריך מפירות ובפירות הדבר תלוי, אין מזה ראיה, די"ל דהירושלמי לא רצה למפרך מכח מכירתה דדלמא מתני' קודם תקנת אושא, כדחזינן דהגמר' שקל וטרי ר"פ האשה שנפלו לימא תנינא לתקנת אושא ולזה פריך מפירות, והיינו דסתם הירושלמי ר"י, ובפרט דר"י הוא דמתרץ שם דיכתוב, ולר"י לשיטתו דס"ל גבי מהיום ולאחר מיתה דמכר הבן ומת בחיי אביו הבן מוציא מיד הלקוחות, ולדידיה בלא תקנת אושא ג"כ לא מהני מכירתה, וכמ"ש תוס' כתובות (דף נ') ולזה שפיר פריך הא חצירה משועבד לו לאכילת פירות וממילא לא מהני מכירתה, והקושיא רק מכח המכירה, ואולם מ"מ יקשה לר"ת משינויא דהירושלמי דכתב לה בנכסיך ובפירותיך הא בנכסיך לחוד מהני כיון דמכרה ונתנה קיים לא מזיק אכילת פירות דידה לבטל קנין חצירה, ואך י"ל כפשוטו דמאי דס"ל לר"ת דלא תלי' בפירו' היינו לדידן דקיי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, אבל ר"י דס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי תליא באמת בפירות, מש"ה ר"י דהוא מרא דשמעתא דהירושלמי שם, שפיר ס"ל דתליא הכל בפירות עד כאן לשונו]: והנה יש לפקפק בתפיסה בנ"ד ע"י חצירו, די"ל כיון דחצירו קונה מדין שליחות הוי כתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דלא קנסינן, ואף דבמציאה חצירו קונה לו ולא אמרינן דהוי כתופס לבע"ח, דהא בחצירו ל"ש מגו דאי בעי זכי לנפשיה, וזהו קושית הנ"י פ"ק דמציעא, ותירץ בשם הר"ן דמידי דזכות משום ידו איתרבאי אף דאינו עומד בצדו, א"כ ה"ה הכא. אמנם כבר כתבתי במקום אחר דדברי הנ"י תמוהים, דהא מסקינן קטן מקטנה לא ילפינן, וא"כ בגברא לא הוי חצר כידו, ובהכרח לומר דחצר עדיפא דהוי כמו פועל דאמרינן פ"ק דמציעא דמהני תפיסתו, כיון דהחצר שלוחו לכל מילי הוי כפועל, אם כן על כ פנים בפשוטו כמו דזוכה במציאה על ידי חצירו ולא מקרי תופס לבע"ח הכא נמי בנידון דידן מהני זכיית חצירו להיות קדם וגבה אמנם זהו לשיטת תוס' דמחלקי רק הא דתופס לבע"ח לא מהני והמגביה מציאה לחברו קנה, דהיינו משום דאי בעי זכי לנפשיה, א"כ מוכח דחצר עדיפא. אבל לשיטת הרמב"ן הובא בשיטה מקובצת דמתרץ דמציאה לא מקרי חב לאחרים, דהוי רק מניעת רווח, ועי' תשו' אלשיך (סי' ל"ז) דכ''כ מסברא דנפשי' בנידון שאלתו, דלא אמרו התופס לבע"ח אלא היכא דחב לאחרים אבל לא במונע רווח לאחרים עיי"ש. ולכאורה זה רק להרמב"ן תוס' הא ס"ל דגם מציאה מקרי חב לאחרים, ואפשר דכוונתו רק דלגבי בע"ח דלגבי דידיה הוי פסידא בזה לא מקרי חב לאחרים היכא דמונע מאחרים רק הרווח, משא"כ במציאה דכולם שוים בה, גם בנידן דהתם בגוף הנכסים אינו חב לאחרים רק שהיה יכול להשתכר בנכסים להרוויח בהם דהוא מלתא דאתא מעלמא משא"כ במציאה דבגוף הנכסים חב לאחרים] א"כ אין ראיה מזכיית חצר במציאה לזכיית חצר לענין קדם וגבה. דשפיר יש לומר דחצר לא עדיף משליח דא"י לתפוס לשויי' קדם וגבה: ואף דיש ראיה לכאורה מדר"נ ור"ח דמדמין מגביה מציאה לתופס לבע"ח, וס"ל דמגביה מציאה לחבירו ל"ק חבירו, ויקשה לדידהו מקנין חצר במציאה דקתני מתני' ואמר זכתה לי שדי דמהני ויהיה מוכח דחצר עדיפא, וממילא ה"נ לדידן, דלענין זה לא מצינו