רבי עקיבא איגר קסה

אמרה שהיא גיורת שנתגיירה במקום רחוק מכאן בק"ק סערהייא, ויש כאן אנשים רבים שזוכרים שהביאה האשה עמה כתבים לראיה על גירותה, אבל א"י להעיד אם היה רשום בכתב אמת, ופשיטא שא"י להעיד שהכירו חת"י החתומים על הכתב ההוא, כ"א כדרך האורחים הבאים ומביאים עמהם כתבים, ועכשיו נאבדו כל המכתבים ואין שום זכרון מהם, אך זאת זוכרים שהאשה ההיא לא דברה בלשון יהודית ולשון אשכנזית לא יכלה לדבר כלל, ובתה היתה בעת ההיא ערך ד' או ה' שנים, ולא יכלה לדבר כלל בלשון יהודית כ"א מעט מזעיר, ודברה על הרוב לשון פוילניש, והבת היתה כרוכה אחרי אמה וקראה אותה אמי, והנה האשה הזאת נשאת לעברי אחד מבני כפרים אשר סביבותי, וגם בתה היתה עם אמה בבית בעלה, וזה איזה שנים קבעו דירתם בעיר אחת, ושמה גרובין רחוק ששה פרסאות מפה, ואין שם ב"ד ישראל, וזה קרוב לשנה נפטרה האשה שמה, ויש אנשים שספרה האשה לפניהם שנתגיירה בסערהייא, ושבתה עדיין לא נתגיירה כי אמרו לה בסערהייא שתתגייר בעת שתנשא, גם בחלי' אשר מתה בו אמרה שבתה עוד לא נתגיירה וצריכה להתגייר, ואחר העדר האשה שאל ממני בעל האשה אם מותר ליקח בת אשתו הנ"ל לאשה, ואסרתי לו מכמה טעמים, א', הואיל שאין שום ראיה, שאשתו הראשונה גיורת אמת, הואיל דהכתבים נאבדו, והלכה זאת רווחת בישראל, בין בא"י בין בחוץ לארץ צריך להביא ראיה, והבת היתה כרוכה אחרי אמה וגדלתה כבת ממש, כההיא מעשה באשה שבאה לירושלים וכו' והביאום לב"ד וסקלום וכו' אלא מפני שכרוך אחריה ומלקין וסוקלין על החזקה כזאת, הא חדא, נוסף ע"ז שהאיש ההוא נחשד על בת אשתו הנ"ל בחיי אמה, עד שדברו בו מוזרות בלבנה, ויותר מזה שכמעט אין ספק בדבר, וגם הוא הודה ולא בוש, א"כ לפי דברי הבעל שגם הוא אמר שהבת לא נתגיירה, עדיין יש לה דין נטען על הכותית ונתגיירה שלא יכנוס, כי לפי דבריהם הבת צריכה להתגייר, אח"כ שאלו ממני אנשי עיר גרובין אם אוכל להתיר להשיאו בת אשתו הנ"ל, והשבתי לאסור, ואמרתי הואיל והמכשלה תחת ידם, מוטל עליהם להפרידה מביתו לאפרושי מאיסורא, וכן עשו ולקחו אותה מביתו בע"כ, וכראות האיש שאסרתי אותה עליו, הלך לליבויא סמוך לעיר גרובין, ביקש שם היתר מהמ"ץ שמה, וגם הוא אסרה עליו כאשר יש ת"י אגרת ממנו ולא שקט האיש הנ"ל, כי חשקה נפשו בבת אשתו והלך לאחד מראשי הקהל שם, והוא א"י שום ספר, וכתב אגרת בשם הקהל להרב דעיר א' ושמה שקוד, ושם הרב ר' יצחק וכתב אליו איך שמצוה רבה להתיר לו בת אשתו, כי נשארו יתומים קטנים, והיא תגדלם, והבעל הלך עם האגרת להרב ההוא, ולא שאלו הרב אם יש איזה ראיה שנתגיירה אשתו הראשונה אך השיב על ידו, אם יש מצוה מותר ליקח בת אשתו ובבוא האגרת לראש הקהל צוה מיד להמ"ץ דליבויא לגייר אותה ואח"כ לסדר קדושין עם בעל אמה הנ"ל והמ"ץ רוצה ולא רוצה, רק היה מוכרח לציית לראש הקהל עפ"י היתר הרב בפירוש לגיירה ולהשיאה, ואחר שמעי כזאת, כתבתי להרב איך התיר בדבר שיש בו טעמים לאסור ואפילו היא גיורת בבירור, מי יכניס ראשו בין ההרים בפלוגתא דרבוואת' בין הרמב"ם ובין הרא"ש והטור שלא רצו להכריע להתיר, ואף שהב"י הכריע כהרמב"ם מ"מ הש"ך ושארי האחרונים לא הכריעו, וכ"ז אם היה ידוע שהם גירי אמת וכאן אין שום בירור, ועוד מטעם החשד שנטען עליה, וכבר שאלני על זה ואסרתי, ונבהל הרב והשיב שלא ידע שנשאלה שאלה זו ממני ושאסרתי, וגם תירץ בדוחק גדול מחמת שנכתב לו מליבויא חשב שידוע להם בבירור שהיא גיורת, עכ"ז משך הרב ידו ולא רצה לחזור מדבריו, והבעל תולה א"ע בהיתר הרב, ואנשי ליבויא אין רצונם לכוף אל הריחוק, מחמת שהרב אינו אומר בפירוש טעיתי, כמו שאמרו רז"ל דברים שאמרתי לפניכם וכו' בין כך ובין כך נלקה הדין ואיסורא מתעביד ואני לא שלותי ולא שקטתי, והשתדלתי בכל כחי לחקור על הענין אולי ימצא בירור במקום שאמרה דנתגיירה בק"ק סערהייא, וז"ל במותב תלתא וכו' אתא לקדמנא ר' משה בר"ד מקהלתינו ואמר בתורת עדות, זוכר אני שלפני ח"י או י"ט שנים, הייתי בוואלקאוויטש, וספרו לי אנשי וואלקאוויטש שיש בחצר באר טניק איין טייטצקע ובתה היא מן ווישוויל סמוך לעיר טילז, ואומרת שבווישוויל יש בעלה והוא כומר וממנו היה לה והיא היתה ערלית, אנשי וואלקאויטש ידעו מזה ובקשו ממני ליקח אותה לסערהייא לגייר אותה שם, נסעה לסערהייא ושם גיירו אותה ואת בתה, אחרי כמה שנים באה עם בעלה ואמרה שלקחה אותו בקורלאנד, שוב בא לפנינו מוה' דוד והגיד בת"ע שזה ח"י שנים שגיירו הערלית ובתה, אותה היא שר' משה אמר שרא' אותה בחצר בארטניק וזוכר ג"כ שהוא ח"י שנים ואח"כ באה הנה עם בעלה מקורלאנד כ"ז העידו בת"ע וקבלנו עדותם, ולראיה בעה''ח כ"ה שבט תק"ע, פה סערהייא שמרי' במה' יעקב, אריה צבי במ"ד. ירוחם במוהר"א עכ"ל, וזולת זאת דרש הרב מסערהייא. ולא מצא בירור יותר, ועכ"ז לא נח דעתי, וסמרו שערת בשרי שיהיה בימי כן, כי ירא אנכי אם אשקוט אזי תשקע הדבר, ויתערבו פסולים בישראל, כי לפי ענ"ד האיסור במקומו עומד ובניהם ממזרים ועתה יורנו רבינו: תשובה ביסוד הדין אשר מעכ"ת ני' השיב תחילה להבעל לאסרה עליו יפה הורה, ואני מתפלא על הרב המתיר, איך מיהר להורות ולהתיר ענין חמור כזה הן הנוגע לחשש דאורייתא אם אינה גיורת, הן בחשש איסור דרבנן באשה ובתה שנתגיירו לישא אותם ולדעתי הקלושה אלו כזה בא לידי אף בבירור גמור בעדים שהמה גרים אעפ"כ הייתי חוכך לאיסור: כי אף שבגוף הדין במתה אשתו אם מותר באמה, במחלוקת הרמב"ם עם הרא"ש והטור דנראה דרוב הראשונים פסקו כהרמב"ם דהלכה כרבא ואליבא דרע"ק, וגם הרא"ש והטור לא הכריעו לאיסור והמחבר סתם בשולחנו הטהור להקל, א"כ במקום דחק גדול והכרח לגדל ית"ק כדאי לסמוך להקל: אמנם זה רק במתה אשתו ובא לישא אמה, אבל בנ"ד דרוצה לישא בתה, אף דהרמב"ם השוה אותן, ואף מרן הב' שתק, וכל האחרונים שמו יד לפיהם כאלו היא הלכה ברורה באין ואמה, אעפ"כ עפר אנכי תחת כפות רגליהם ובדבר הזה איני מבין, דנראה דהרמב"ם לשיטתיה אזל דכתב (פ"ב מהא"ב ה"ח) בא עליהן אחר מיתת אשתו, הרי הן בכרת ואין בהם מיתת ב"ד הרי דס"ל דאש' ובתה ואשה ואמה שוים דלאחר מיתת אשתו אינה בשריפה אלא בכרת וכי היכי דבגיורת מותר באמה אחר מיתת אשתו כיון דקליש איסורא לא גזרו בגר ה"נ מותר בבתה, אבל למ''ש הה"מ שם (ה"ב מהא"ב) דדעת הרמב"ן והרשב"א דחמותו לאחר מיתת אשתו אפילו כרת ליכא אלא איסור דאוריי' בעלמא, א"כ לא מצינו דהקילו בגר רק היכא דקליש איסורא לגמרי דאפילו כרת ליכא אבל היכא דאיכא כרת י"ל דהוי ככל עריות, א"כ באשה ובתה דעכ''פ כרת איכא דדוקא באשה ואמה דלא כתיב כרת בגופה אלא שריפה, וכיון דאימעט משריפה גם כרת ליכא, אבל אשה ובתה דכתיב כרת בגופה, א"כ אף אם נימא דאין בו שריפה היינו מטעם דשריפה ילפינן רק מגז"ש מהיא ואמה אמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון, אבל לענין כרת דכתיב בגופה לא מצינו מיעוט על אחר מיתה, וכיון דאית בה כרת י"ל דלא מיקרי קליש איסורא ולא הקילו בגר: וביותר למ"ש עוד הה"מ שם אף במה דסבירא ליה להרמב"ם דאשה ובתה אינה בשריפה לאחר מיתת אשתו, חלקו הרמב"ן והרשב"א וס"ל דהיא בשריפה, א"כ בודאי גם בגר גזרו דהא לא קליש איסורא כלל, ואף דהה"מ שם סיים והרמב"ן הניח דין זה בצריך עיון בפ' נושאין על האנוסה, היינו אם היה בשריפה או בכרת, אבל בדין הראשון דאם אשתו אחר מיתת אשתו דלא הוי בכרת, זהו החליט הרמב"ן, ואם כן לא מצינו דמקרי קליש איסורא, רק היכא דליכא כרת: אח"כ מצאתי בחי' רמב"ן יבמות ובהרשב"א שבע שיטות דמתחילה הוכיח הרמב"ן דלא כהרמב"ם דאפי' כרת ליכא, דאל"כ דאיכא כרת מאי קליש איסורא איכא, כולהו אינך נמי ח"כ אינהו,