רבי עקיבא איגר יד

היו לו ב' שערות ואחר זמן מה בדקו ומצאו לו ב' שערות, בזה י"ל דלא מחזיקינן ליה לגדול למפרע, לא מבעי להוציא ממון, דחלקנו בין זה לבין האומר שכ"מ הייתי כיון דמסייע חזקה דרבא עדיפא, א"כ בזה נראה דל"ש חזקה דרבא כיון דידוע זה האיש דהגיע לשנים ולא הביא ב' שערות יצא הוא מחזקה דרבא [ומה"ט אפשר לומר דמה דהוציא הב"י מהרמב"ן ב"ב דחולק עם הרא"ש ממ"ש בחדושיו לב"ב, דמיירי דמיד שמכר מת, דאינו מוכרח כ"כ, די"ל דס"ל כתוס' פרק מי שמת (דף קנ"ד ד"ה ועוד סימנים) דע"כ מיירי שאחר שהגיע לכלל שנותיו ולא היה סי' גדלות, מש"ה הוכרח לומר דמיירי שמיד שמכר מת, דאל"כ דלמא אחר שמכר הביא ב"ש, דל"ש לומר דמחזיקינן ליה לגדול למפרע וכנ"ל, והרא"ש ע"כ יסבור דלא מיירי בזה, וקושי' תוס' יתרץ דלא מהני חזקה דרבא להוציא ממון כמו דלא סמכינן על זה לענין חליצה: ובדברי תוס' הנ"ל תמהתי בחידושי מהא דאמרינן שם (דף קנ"ה ע"א) אלא לדידך דאמרת ראיה בעדים היכי משכחת לה דנחתי לקוחות, דלמא מיירי דלא בדקו אותו מעולם ומש"ה נחתי הלקוחות משום חזקה דרבא וצ"ע] אב"ה עי' ע"ש אאמ"ו בחידושיו ב"ב דף קנ"ו, אשר אקוה להוציאם לאורה,] ובסדרי טהרה בחי' לנדה (דף נ"ב ע"ב) במה דאמרינן שם הלכה כדברי כולן להחמיר, הקשה מאי נ"מ בסי' האמצעי, כיון דלחומרא חיישינן לשיעורא זוטא, ולקולא בעי דוקא סימן הגדול שבכולם, ואי דנ"מ בנתקדשה לאחד אחר סימן הזוטא ונתקדשה עוד לאחר אחר סי' האמצעי דחיישינן לקידושי שניהם, דדלמא סימן האמצעי עיקר והיתה קטנה בשעת קידושין הראשונים וגדולה בשעת קידושין השניים, הא בלא"ה אנן קיי"ל בדאורייתא חיישינן שמא נשרו, אם כן ממילא צריכה גט גם מהשני דלמא קודם קידושין שניים הביאה סי' גדולים ונשרו ע"ש ולפי דברינו ניחא, דהא מבואר בתוס' בפרק בא סימן (דף מ"ח) דחששא דנשרו הוא מכח חזקה דרבא, וכיון שכן אם באת לומר דקידושי הראשונים לא היו כלום, דסי' הקטן לא הוי סימן א"כ הגיעה לכלל שנותיה ולא אייתי ב"ש הראויים ויצאה מחזקה דרבא כנ"ל, וכדמפורש בהדיא בתוס' פ' מי שמת (דף קנ"ד ד"ה ועוד סימנים) א"כ שוב לא חיישינן לקידושי שניה לומר שמא הביאה סימנים גדולים ונשרו דבמקום דליכא חזקה דרבא ל"ח לנשרו, ונכון: אך קשה לי מדברי תוס' ב"ב (דף קנ"ו) ד"ה בודקים לקדושין וכו' דחיישינן שמא נשרו, כוונתם, דבדיקה דידה דאם לא ימצאו לה ב"ש הוי ספיקא דקידושין דשמא נשרו וצריכה גט גם משני וכמ"ש תוס' בסמוך ד"ה לחליצה, דלקידושין מיירי בין באיש בין באשה, הא אף אם לא ימצאו ב"ש א"צ גט מהשני דכל שבאת לומר דבעת שקידשה הראשון לא הביאה ב' שטרות א"כ הגיעה לשנותיה ולא הביאה ב' שערות ואזדא חזקה דרבא, ותו ל"ח לנשרו ואמרינן דעדיין קטנה היא, וגם הא הוי ספק ספיקא ס' לא נשרו ועדיין קטנה היא, וס' נשרו קודם קידושין ראשונים וצע"ג: וביותר קשה לי, הא כתבו תחילה דבאם נמצאו אחר שפשטה וקיבלה קידושין א"צ גט משני דדיינינן דהיא גדולה למפרע משעה שנעשית גדולה בשנים, וא"כ איך שייך לומר דבלא נמצאו סימנים דחיישינן שמא נשרו, כיון דאנו אומרים דנשרו והיה לה סימנים ממילא ראוי לומר דסימנים ההמה באו משעה שנעשית בת י"ב שנים ויום אחד דהא אלו ראינו סימנים היינו דנין כך ומה לי אם ראינו בעין ממש הסימנים או שידענו שהיו לה הסימנים, וצע"ג וכיון שכן דבכה"ג ליכא חזקה דרבא, לא אמרינן בזה לשוי' גדול למפרע להוציא דלא עדיף משכ"מ הייתי, והא דמהני בדיקה בההיא דבני ברק לפמ"ש תוס' הנ"ל דמיירי בבדקו אותו אחר שהגדיל בשנים ולא מצאו לו ב"ש, צ"ל באמת דמיירי דמת מיד אחר שמכר כמ"ש הרמב"ן: אלא אף בשארי דברים, כגון לענין תפילין וכדומה אני מסתפק בזה, דנהי דקיי"ל כרב בההיא דבוגרת לפנינו הרי אף בלא סיוע חזקה דרבא מחזיקינן ליה לגדול למפרע, מ"מ לא מבעי' לחד תירוצא דתוס' דהתם דהטעם דרגילה לבא מצפרא סי' בגרות, אלא אפילו לאידך תירוצם דבלא חזקה מחזקינן למפרע כדהשתא מ"מ י"ל דחזקה דהשתא שייך רק דאמרינן כאשר נמצא עתה כן היה למפרע משעה שהיתה ראויה לכך, אבל אם בשעה שהיה ראויה להיות כן, לא נעשה כן ל"ש לומר מכח חזקה דהשתא שהיה למפרע כן דמאיזה שעה באת להחזיקו למפרע, וכי נוכל לומר דמשעת סילוק ידינו מהבדיקה דלית לה סי' באותו רגע נולדו הסימנים, ומה"ט נ"ל דאם קדשה אביה בדרך י"ל דאם בדקנו אותה בצפרא ולא היו לה סי' בגרות, דמודה רב דלא אמרינן הרי בוגרת לפנינו, כיון דאין יכולים להחזיקה כדהשתא מעידן צפרא שהיתה אז ראויה להיות בוגרת, כנלענ"ד: ומדי עיוני בענין הנ"ל, הרהרתי לתרץ קושית תוס' קידושין פ' עשרה יוחסין (דף ע"ט ד"ה ושמואל מ"ש ממקוה וכו') וא"ת לרב נמי תקשה וכו' ונ"ל ליישב דשורש פלוגתייהו דרב ושמואל אי חזקה דהשתא במקום דליכא חזקה דמעיקרא מקרי חזקה, דרב ס"ל דמקרי חזקה אלא במקום דאיכא חזקה דמעיקרא כמו בנגעים וכדומה אמרינן בהיפוך דהשתא הוא דאתרע ונשתנה, אבל ביומא דמשלם שית ליכא חזקה דקטנות כיון דבו ביום עשוי להשתנות, בזה ס"ל לרב דאזלינן בתר חזקה דהשתא, ושמואל סבר דחזקה דהשתא לא מקרי חזקה כלל, ולפ"ז לרב ניחא ההיא דמקוה, דלגבי חזקת שלימות דמקוה איכא חזקת טומאה, והוי חזקה לגבי חזקה ושוב אזלינן בתר חזקה דהשתא ואמרינן דודאי חסר למפרע, אבל לשמואל דחזקה דהשתא ליכא חזקה יקשה, ומשנינן דמ"מ בסיועת חזקת טמא אזלינן בתרה דהוי תרתי לריעותא ודוק: ובההיא ענינא יש לי מקום עיון במ"ש המג"א (סי' רע"א ס"ב) דבן י"ג שנים לא יוציא לנשים בקידוש שבת, כיון דנשים חייבות ד"ת חיישינן שמא לא הביא ב"ש, דבדאורייתא לא סמכינן אחזקה דרבא, וסיים שם לכן תקדש היא לעצמה, עי' סי' קצ"ג עכ"ל, משמע דכוונתו למ"ש בסי' קצ"ג דבלא"ה נכון שהאשה תאמר מלה במלה עם המקדש כיון דאינן מבינות לה"ק אינן יוצאות בשמיעה, א"כ ממילא אין חשש, והנה צ"ל דאף אם תהא יוצאת בקידוש דלעצמה שוב ליכא קידוש על היין, היינו דלענין קידוש על הכוס שהוא דרבנן סמכינן על חזקה דרבא שהביא ב"ש, ולגבי דאורייתא יוצאות באמירתן: אולם עודני נבוך, דלכאורה כיון דמברכת לעצמה לא שייך לומר דיוצאת ג"כ בשמיעה, דאם באת לומר דיוצאת בשמיעה דשומע כעונה א"כ ברכת' שבפיה לבטלה, ובההיא דסי' קצ"ג באמת י"ל דאומרת עם המקדש נוסח אמצעית הברכה אבל הפתיחה והחתימה יוצאת בשמיעתה דהמעט הזה מבינת בלה"ק, אבל לענין הקידוש שמקדש זה בן י"ג שנים, דכיון דחיישינן שמא לא הביא ב"ש ואינו מוציא אותה וצריכה לצאת באמירתה עמו, ע"כ צריך שתברך גם הפתיחה והחתימה, א"כ אם באמת הביא ב"ש והיא רוצית לצאת בשמיעתה ממנו כדי שיהיה קידוש על הכוס, מה שמברכת לעצמה הוי לבטלה: ואולי יש לומר דגם בזה אומרת לעצמה רק נוסח הקידוש בלי פתיחה וחתימה ומדאורייתא יוצאת בזה, דאין חיוב ברכה מדאורייתא רק להזכיר את יום השבת, ולגבי דרבנן סמכינן דהביא ב"ש ויוצאת בשמיעתה: וביותר י"ל דבכה"ג אף אם הוא קטן ממש יכול להוציאה דאתי דרבנן ומפיק דרבנן, ויעויין בא"ר שכתב כה"ג דאם האשה התפללה ערבית יכול קטן להוציאה ובספר דגול מרבבה כתב דאם גם הקטן התפלל א"י להוציאה שהוא ב' דרבנן ולא מפיק חד דרבנן: ולענ"ד במחכ"ת היה נראה דזה אינו, דהא בקידוש הדין דאם יצא מוציא, א"כ לא מקרי הקטן ב' דרבנן דלגבי מה שיצא בתפלה מדאורייתא זה לא מקרי פטור וליכא חסרון בזה, דגדול כה"ג שיצא בתפלה יכול להוציא למי שלא התפללו אף דהוא דרבנן ואינהו דאורייתא דאף בקידש ממש לעצמו יכול להוציא אחרים ואם כן אנו דנין רק מצד פטור דקטנות כיון דבעצמותו אינו בר חיובא מדאורייתא א"י להוציא לבר חיובא וא"כ הוי רק חד דרבנן, ושאני במגילה ותפלה דאין קטן מוציא לגדול משום דלא אתי תרי דרבנן ומפיק לחד דרבנן אף דגם במגילה ותפלה אם יצא מוציא, התם עכ"פ קטן בתפלה הוי בר חיובא דתרי דרבנן דלא משכחת