רבי עקיבא איגר קלה

מכל מקום תהימן בלא נבעלתי על ידי חזקת כשרות, ולכן נראה לי ברור כדכתבתי ועם כל זה אני על משמרתי אעמוד להכשיר הולד כדכתבתי כבר, ואף שבנתיים שלח לי אחד ספר יקר תשו' אורים גדולים לאחד מחכמי איטליא ושם מביא ת"ח א' בשם מהר"ם מינץ ז"ל דאפי' ברוב גוים אצלה תלינן בישראל המיעוט ולא בגוים, וזהו הת"ח משיגו ומניחו בצ"ע, אלא שהמחבר בעצמו רוצה להסכים עם המהר"ם מינץ, וכתב לשון מליצה ומאריך בראיות אבל כולם נופלים למה דביארתי דדין פרוצה ודין ארוסה איירי בעיר שכולה ישראלים, או ז"ז באופן דליכא לספק בעכו"ם, אבל מה"ת להמציא סברה כזו למתלי בישראלים ולא בגוים שפרוצים, וכן דחה הת"ח הנ"ל ראיית מהר"ם מינץ, וכעת מצאתי באגרת הקדום ראיה מרש"י קדושין ומהרש"ל ותשובת הרמ"א, לכן אין ספק אצלי שדברי מהרי"ו נכונים שהוא ספק ספיקא מעליא וכדאי הם המכשירים בת א"א בדיעבד שממנה בודאי יש ללמוד דהוא הדין לספק ממזר לכתחילה אחרי שהסכים כבוד מר רומעכ"ת הגאון נ"י לסברתי שלא יהא הפסק מתנגד לשיטת הריטב"א, ואשר מעכ"ת נ"י מעמיס עלי שתהיה ההוראה נקראת על שמי מה אעשה אם בענותנותו כך גזר ויהי כן, אך מפני שבאמת הוראה מחודשת היא מה דמתנגדת ללשון הר"ם ומשמעות הרמ"א ז"ל מה טוב ומה נעים אם יסכים עמנו לפחות עוד גאון אחד, וכהאי גוונא הבד"צ דק' זלאטווע וכבודו הגדולה המתחיל במצוה, ימחול על כבודו הרמה לטרוח במצוה זו לגמרה, כ"ד אוהבו נאמנו לנצח. מאיר פוזנר סימן קג תשובתי להגאון הנ"ל שנית מ"ש רומפכ"ת לחזק דבריו דלהרמב"ם בכיעור מתסרא לבעלה ואין כופין, ומה דלא ביאר כן הרמב"ם דבריו דכבר נכלל בדבריו במ"ש דהפסידה כתובתה בלא התראה דהטעם ע"כ דכבר נאסרה עליו כמ"ש הכ"מ לענ"ד דחיקא טובא לומר כן, דהרי לא מלתא דפסיקא הוא לומר בהחלט דא"א להפסידה כתובתה אא"כ דנאסרה עליו, דהא בעע"ד דמבעי' בש"ס אי בעי התראה אי לא, והא דמקנין אותה דחי אביי לא לאסרה עליו, ומדלא קאמר לא לאפוקי ממנו בב"ד, משמע בודאי דבלא קינוי לא מתסרא עליו כלל ואינו חייב להוציאה, הרי אף דהיכי דלא מתסרא עליו י"ל דהפסידה כתובתה בלא התראה, דקנסו אותה על גודל פריצותה. גם י"ל בהיפוך במ"ש הכ"מ דפשוט הוא כיון דנאסרה עליו הפסידה כתובתה אף דאין כופין, א"כ היכי מבעי' הש"ס בעע"ד אם רשאי הבעל לקיימה הא כבר פשט לה דבעי התראה להפסידה כתובתה, א"כ מדלא הפסידה בלא התראה מוכח דלא נאסרה לבעלה ואף אם נדחוק דאיבעי' בש"ס אם מצוה לגרשה או לא אבל איסורא בודאי ליכא, א"כ דברי הכ"מ שלאח"ז תמוהים מ"ש על דברי הרמב"ם בעע"ד אין כופין להוציא אע"ג דהיא איבעיא דלא אפשיטא וכו'. הא לא אבעי' כלל בזה דודאי אין כופין להוציא ואפילו איסורא ליכא מדלא הפסידה כתובתה בלא התראה, ואף אם נדחוק דכוונת הכ"מ דס"ל להרמב"ם דבעע"ד אפילו מצוה ליכא (וכמ"ש הח"מ סי' קט"ו ס"ק י"ח) ולא דדייק הכ"מ הכא כדדייק לה הח"מ מלישנא דהרמב"ם דאם רצה לא יוציא, דהרי בכיעור עכ"פ להכ"מ אליבא דהרמב"ם מתסרא לבעלה, אלא דהכי דייק לה הכ"מ, דהא הרמב"ם ע"כ לא סמך דעתו, מדכייל בחד בבא עוברת ע"ד ועשתה דבר מכוער, משמע דחד דינא אית להו דהא בודאי מחולקין הן דבעשתה דבר מכוער מתסרא לבעלה ובעע"ד עכ"פ לא מתסרא, וכיון שכן דלא דמי להדדי, הו"ל להרמב"ם לכתוב ובעע"ד מצוה להוציאה ע"כ אפילו מצוה ליכא, מע"ז כתב הכ"מ אע"ג דהיא איבעיא דלא איפשיטא דמלבד דדחוק ורחוק לומר כן, גם איך יתיישב תירוצו דהכ"מ בשם הרשב"א דאיבעי' דאפשיטא מהא דיכול למחול על קינויי' ואי האיבעי' רק למצוה פשיטא דאין ראיה די"ל דמהני מחילתו דלא תתסר עליו וביותר ראיית הכ"מ דאפשיטא מסוגיא יבמות וב"ד בעדים הוא דמפקי, הא משם אינו מוכח רק דאין כופין כדמיירי התם בכיעור דמתסרא להכ"מ אליבא דהרמב"ם, ודברי הכ"מ צל"ע. עכ"פ כיון דמסוגיא משמע דהפסד כתובה לא תליא באיסורא, א"כ ממילא מסתימת הרמב"ם גם מדכייל בחד בבא מכוער עם עע"ד, משמע יותר דלא מתסרא ובפרט דמורים כן הראי' ממה דלא אסרו לי' לכהן, ומה"ת לן לדחוק ולחלק בין בעלה לכהונה, ואף דבאמת כ"כ המהר"ם פאדווע בשו"ת כמ"ש רומ"פ נ"י בשמו, מ"מ בעניותי לא ידעתי הכרח לזה, דכל דנימא דאפשר דתפסיד כתובתה אף אם לא תתסר כמ"ש לעיל מסוגיא דסוטה, א"כ למה לנו לדחוקי בדעת הרמב"ם, וביותר עדיין יש לי להקשות על רומעכ"ת דהרי לדעתו להרמב"ם כיעור חמיר מקדל"פ, וכיון דבקדל"פ דנתקדשה ונתגרשה אסורה לכהן כמ"ש הרמב"ם (פי"ז תו כתב מעכ"ת הגאון נ"י לסלק השגתי דאיך אפשר דלהר"ם מהל' א"ב) בכיעור דמקמי נשואין לכ"ש דמתסרה לכהן כיעור דירושלמי חמיר מקדל"פ, הא משמע בסוגיא דבכיעור דהירושלמי לא מפקינן לה מנטען, מדלא מוקי ברייתא דאין לה בנים בכיעור דירושלמי, הרי חזינן אף דקלא מקמי נשואין אסרינן, מ"מ בכיעור דירושלמי מקמי נשואין ל"א, וע"ז כתב רפ"מ דבאמת בכיעור דירושלמי מפקינן מנטען, ומה דלא מוקי כן הברייתא משום דאמתני' קאי הברייתא דהוציאוה דמיירי בכיעור גמור לענ"ד א"א לומר כן דהא לפ"מ דמשני הש"ס רב מוקי למתני' ביש לה בנים, א"כ עדיין הברייתא דקתני בד"א שאין לו בנים לא קאי על הוציאוה דמתני', ובזה י"ל דבאמת פרכת הש"ס מדקאמר רב ובעדים, היינו ע"כ גמור ולא מוקי למתני' בכיעור דירושלמי, ע"כ מוכח דלא מתסרא אא"כ בכיעור גמור, א"כ תיקשי מהברייתא, והתרצן משני באמת דהברייתא מיירי בכיעור קטן, ורב דמוקי למתני' בכיעור גמור משום דמוקי ביש לה בנים מלישנא דהוציאוה, וגם לשינוייא בתרא דמוקי תרווייהו באין לו בנים, י"ל דמ"מ הדין דבכיעור קטן תצא מהנטען, ומה דמוקי רב מתני' בכיעור גדול, היינו משום לישנא דהוציאוה, אלא דשינויא בתרא בא להרוויח דמסתמא הברייתא קאי על לישנא דהוציאוה, ולזה מוקי דאתי' כר' והיינו דהברייתא קאי על לישנא דהוציאוה, אלא דס"ל להברייתא דמוציאין מהבעל בראיית הבעל הכיעור, ומתני' ס"ל דבעי ע"כ, כך הי' נ"ל ליישב כוונת רפמכ"ת נ"י אך עכ"ז דחיקא לי טובא, דהמשמעות דלישנא בתרא בא להרוויח דרב מוקי למתני' באין לו בנים, ולא דייק מלישנא דמוציאין אלא דס"ל דהדין כן דאין מוציאין מהנטען אלא בכיעור גדול, גם אף אם דייק כן מ"מ מדנקט באמת בכה"ג משמע דבענין אחר לא מפקינן מהנטען, וביותר דלמה ליה לשינויי בתרא לדחוק דרב מוקי למתני' באין לו בנים, ונצטרך לדחוק דבאמת מתני' לאו דוקא אלא אף היכי דלא הוציאוה מבעל כגון בכיעור קטן תצא מהנטען, לוקמי ביותר דמיירי ביש לו בנים והוציאוה דוקא היא, ומ"מ גם הברייתא קאי על לישנא דהוציאוה משום דס"ל כר' ומיירי בראיית הבעל הכיעור, וזהו יש לדחות, אבל הראשונה קשה, דבודאי אם מתני' מיירי באין לה בנים מדנקט לה דוקא בכיעור גדול, משום דבכיעור קטן ל"ת, גם מדביאר הר"ם בארוכה חילוקי דינים בסוגיא ולא ביאר כן דמדנטען מפקינן אף בכיעור קטן, משמע להדיא דלא מחלקין בין בעל לנטען בזה, לזה לענ"ד דברי רומ"פ אין להם קיום בזה תו כתב רומ"פ לחזק דבריו ולהכריע ביותר דגזלן דרבנן וכדומה עשוהו רבנן כספק פסול דאורייתא אלא דמה"ת אוקמוהו אחזקתו והעמידו חז"ל על ד"ת קודם הכרזה שלא לאבד זכות העם, עדיין אינו מובן לי' כיון דעכ"פ מה"ת אוקמוהו אחזקתו כמו ב' כיתי עדים המכחישים וכו' א"כ ממילא גם אחר הכרזה