רבי עקיבא איגר יב

מספק, אם יכול להוציא לאחר שהוא מסופק ג"כ בזה, מדין ס"ס ס' שמא המברך עתה לא בירך עדיין, ואם תמצא לומר בירך, שמא השומע ממנו ג"כ כבר בירך תנן בפ"ג דר"ה טומטום אינו מוציא לא את מינו כו', וקשה לי בגוה הא הוי ס"ס ס' שמא התוקע זה הוא זכר, ואת"ל שהוא נקבה דלמא השומע ג"כ נקבה, ומצאתי לטורי אבן דהקשה כן, ומתרץ דלפעמים תיהפך ספיקא דטומטום זה התוקע לאידך גיסא, דאם טומטום אחר יבא להוציא אותו במצוה שאין הנשים חייבות, תאמר נמי שיצא מכח ס"ס הנ"ל, הרי להוציא הוא לטומטום אחר, אזלת לקולא מחמת ספק שמא הוא זכר והוי ליה ס"ס וכשטומטום אחר בא להוציא אותו מספקינן ליה בנקבה, והוי תרי ס"ס דסתרי אהדדי ודמי למ"ש תוס' נדה (דף כ"ח) ע"ש: ומאד נפלאתי על כבודו הגדול דאינו דומה כלל וכלל דהתם על השני ביאות ביחד ליכא ס"ס להתירם, דליכא רק ספק אחד שמא אינו ולד, אבל אידך צד ספק שמא זכר או נקבה, ממנ"פ חד ביאה באיסור, אבל הכא לענין טומטום לעולם אף אם יהיה אלף פעמים שטומטום זה יוציא אחר ואחר לאחר יהיה הכל ס"ס שמא כולם זכרים, ושמא כולם נקבות: וראיתי בפר"ח בדיני ס"ס אות יו"ד, הביא בשם הרא"ם בביאוריו לסמ"ג הל' מגילה דהקשה ג"כ על מה דטומטום אינו מוציא טומטום הא הוי ס"ס ותירץ דס"ס בתרי גופי לא אמרינן: ובתשובת מוצל מאש למהר"ח אלפאנדרי (סי' י"ג) הביא ( ג"כ לדברי הרא"ם אלו, וכתב עלה דיש ללמוד כן מהא דקידושין, ספיקות בספיקות אסורות לבא זה בזה, והא הוי ס"ס אם זהו ממזר או לאו, ואת"ל שהוא ממזר דלמא גם היא ממזרת, אלא דאין מזה ראיה דהתם יש לעשות הס"ס כנ"ל, ויש ג"כ צד לעשותו לחומרא ולומר ספק אם האיש זה כשר וישא ממזרת, אם תמצא לומר דהוא ממזר דלמא היא כשרה עכ"ל: ובמחכ"ת זה אינו דלקולא הוי שפיר ס"ס, ס' שניהם ממזרים וספק שניהם כשרים, ואין כאן איסור רק בחד צד שהא' ממזר וא' כשר, וזהו לא מקרי ב' ספיקות שמא הוא ממזר והיא כשרה או להיפוך דהא מ"מ הכל רק חד ביאת ממזר בקהל ד', וא"כ הוי חד צד לאיסור דהיינו דא' מהם ממזר וא' מהם כשר, ושני צדדים להיתירא דשמא שניהם ממזרים או שניהם כשרים, אך עכ"פ דעת מהרא"ם מוכרחה מתוך קושיתו, וא"כ אפשר דבנידון דידן נמי אין ספק מחוייב בבה"מ יכול להוציא לאחר שמחוייב מספק: אולם י"ל כיון דמדינא בבהמ"ז אף שיצא מוציא כמו כל ברכת המצות אלא דאסמכוה אקרא ואכלת ושבעת מי שהוא אכל יברך, ומה"ט סגי באכל כזית א' דגן דמחוייב רק מדרבנן יכול להוציא למי שאכל כדי שביעה, וא"כ י"ל דלגבי דרבנן הוי ספק דרבנן שמא זה המוציא עדיין לא בירך, ומה"ט י"ל דאף אם השומע ודאי לא בירך, מ"מ יצא בזה שהמברך מסופק דהוי ספק דרבנן, כיון דמדאורייתא אפילו בירך יכול להוציא ולגבי דרבנן אמרינן שלא בירך: ועיין בלקוטי פר"ח סי' קפ"ד שכתב דלהרמב"ם דספק דאורייתא רק מדרבנן לחומרא, מי שמסופק אם בירך בהמ"ז א"י להוציא לאחר, דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא ע"ש, ובפשוטו היה נראה דאף לאינך פוסקים דספק דאורייתא מה"ת לחומרא, מ"מ מחוייב רק מגדר ספק, וא"כ זהו האחר אינו יוצא בשמיעתו, דעדיין נשאר הוא בספק חיוב דשמא המוציא כבר בירך ולא יצא בשמיעתו ממנו: אבל לפי הנ"ל י"ל בהיפוך דאף להרמב"ם דספק דאורייתא מן התורה לקולא יכול להוציא בבהמ"ז לאחר שלא בירך, דהא בהמ"ז מחוייב דרבנן ג"כ יכול להוציא למחוייב דאורייתא כמו באוכל כזית דגן דיכול להוציא למי שאכל כדי שביעה, כנלענ"ד: דברי ידידו עקיבא סימן ז עובדא בא לידי פ"ק פרידלאנד, שבא לכאן סופר מומחה ועמו בנו גדול' קצת בקומה, ואביו אמר שהוא בן ט"ז שנים, ומסייע לו בכתיבת סת"מ, ומיד מחיתי לו, דהא מבואר בנדה בפרק יוצא דופן (דף מ"ו), דהא דאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה א"צ בדיקה דחזקה שהביאה שתי שערות זהו רק למיאון, אבל לחליצה בעי בדיקה, א"כ ה"ה בנ"ד כיון דקטן פסול מדאורייתא לכתיבת סת"ם לא סמכינן אחזקה ובעי בדיקה: והנה הסופר אמר שכן נהג בפני כמה גדולים ולא פצו פה למחות בו, והראיתי לו מפורש שכן כתוב במג"א הלכות תפילין ר"ס ל"ט, [ומ"ש שם עד שיהיה בן י"ח תמוה, כאשר מצאתי אח"כ באלי' רבה עיי"ש] והמג"א רמז שם לסי' נ"ה וסי' קצ"ט סעיף י', היינו דשם החליט דבתפילה דרבנן וכדומה סמכינן על חזקה דרבא ויכול להוציא אחרים, אבל להוציא אחרים בבהמ"ז שהוא דאורייתא וכדומה צריך בדיקה: ולכאורה יש לפקפק בזה דאין ראיה מחליצה, די"ל דוקא בחליצה דאתחזק איסור יבמה לשוק והוי חזקת איסור נגד חזקה דרבא, אבל בעלמא י"ל אף בדאורייתא סמכינן על חזקה דרבא: ולומר דגם בבהמ"ז וקידוש שבא להוציא אחרים שהיו בחזקת חיוב כיון דנתחייבו בודאי, וה"נ בתפילין דנתחייב להניח תפילין ובספק אם יוצא בתפילין אלו שכתבם זה הקטן הוי כמו חזקת חיוב נגד חזקה דרבא וכמו בחליצה, א"כ גם תפלה דרבנן לבעי בדיקה דהרי דעת הרי"ף דחליצת קטנה פסולה רק דרבנן, ובדיעבד מהני בלא חליצה משתגדיל [ועי' בב"ש דגם לדעת הרמב"ם כן] הרי מוכח דגם בדרבנן לא סמכינן אחזקה: ודוחק לחלק דשאני בחליצה דשורש חליצה דאורייתא דהרי מקילין בה הרבה דבדיעבד מהני חליצתה ובתפלה אם קטן הוציא גדול אפילו דיעבד אינו יוצא הגדול וצריך לחזור ולהתפלל, א"כ ענין קטנות בחליצה קיל מבתפלה, וא"כ אם נדמה מצות תפילין וקידוש ותפלה לחליצה גם בתפלה דרבנן לבעי בדיקה כמו בחליצה, ואם אין מדמין דחליצה איכא חזקת איסור והנך לא מקרי חזקה כל כך, א"כ דלמא גם בדאורייתא סמכינן אחזקה דרבא: אולם י"ל דמה דפסק הרמ"א (בסי' נ"ה) דלתפלה א"צ בדיקה, היינו דפסק כשיטת תוס' וסייעתם דחליצת קטנה פסולה מדאורייתא, אבל להרי"ף והרמב"ם דחליצת קטנה פסולה רק מדרבנן י"ל דבאמת נלמוד מזה דלתפלה בעי בדיקה:. באופן דיש לקיים דתפילין וכדומה ילפינן מחליצה דמקרי ג"כ חזקת חיוב: גם י"ל בהיפוך דתפילין וכה"ג לא מקרי חזקת חיוב אלא דמ"מ למידין אותן מחליצה דלשיטת הרי"ף דחליצת קטנה דרבנן דמוכח דחזקה דרבא לא אלימתא כ"כ דאלת"ה נוקי חזקה דרבא נגד חזקת יבמה לשוק והו"ל ספיקא דרבנן ולקולא, וכיון דמוכח דלא הוי חזקה מעליא, ממילא בדאורייתא בתפילין וכדומה אף דליכא חזקת איסור מ"מ הוי ס' דאורייתא, אבל בתפלה דרבנן מקילין, דרק בחליצת קטנה כיון דהוי חזקת איסור יבמה לשוק דחזקה דרבא לא אלים כ"כ לדחות חזקת איסור מחמירין, עכ"פ שפתי המג"א ברור מללו דלתפילין לא סמכינן אחזקה דרבא: והנה בענין הבדיקה בפשטיה דמלתא מהני ע"פ ע"א כמו בדיקה לחליצה דמהני בדיקת נשים ואף אשה אחת, כיון דמסייע חזקה דרבא כדאמרינן נדה (דף מ"ח), ופסקה הרמב"ם (פ"ב מהל' אישות) ומ"מ יש לדון כיון דלהרי"ף וסייעתו חליצת קטנה פסולה מדרבנן אין ראיה משם להקל בבדיקה קלה רק בדרבנן ולא בדאורייתא: וא"כ בנ"ד דלתפילין י"ל דבעי' בדיקה מעליא ע"י ב' עדים: ולכאורה יש לדון להקל בממנ"פ, אם נדון כפי דרך ב' הנ'