רבי עקיבא איגר קיז

דל"ג [ועדיין אינו מיושב לי כ"צ דהתינח לתוס' והרא"ש דר' ורשב"ג כחדא, דתרווייהו בעי גמרו ושיהוי א"כ שפיר י"ל דגמרו לא הוי סימן לטיבותא, רק דליכא ריעותא דל"ג, אבל להרשב"א עצמו דמפרש דלר' מהני גמרו לחוד, א"כ ע"כ משום דגמרו הוי סימן לטיבותא והוכחה דהוא בן קיימא, א"כ היא גופה יקשה מאי פריך מההיא דר"פ דלמא גם הא דמתירין חכמים בסתם ולד בגמרו, היינו ג"כ מכח הראיה וההוכחה דגמרו וזהו ל"ש בבהמה ויש ליישב]. מ"ש מר חתני נ"י לחזק דעת התוס' והרא"ש, דלרשב"ג תרתי בעי לס"ד דהש"ס דרשב"ג דוקא בפיהק, אבל לא באכלו ארי, והא ודאי בבן ח' דזהו עיקרו דרשב"ג אין להתיר בלא סימן והוכחה כלל, אע"כ דהיינו דלא שהה אבל גמרו, ומזה דן חתני נ"י דגם בסתם ולדות בעי לרשב"ג תרווייהו, כיון דבהא דקאמר כל ששה היינו בבן ח' ובסתם ולד, וכיון דבחדא מחתא מחתינהו גם בסתם בעי גמרו ושיהוי, לענ"ד אינו הכרח דדיניהם שוים והרי הריטב"א דן דרשב"ג תרתי בעי ואפ"ה כתב אח"כ בסתם תלי הכל בשיהוי לבד, גם נשמע כן מדברי תוס' שבת, ד"ה מימהל וכו', ועוד דקאמר לקמן נפל מן הגג ד"ה חי הוא ואי בבן ח' היכי תיסק אדעתין דודאי חי הוא, והא זהו לא יתורץ בתירוצם דפליגי בתרווייהו, הא מ"מ איך אמרינן ד"ה חי הוא הא בחד מחתי מחתינהו, ובודאי בן ח' איך אפשר לומר דחי הוא אע"כ דא"צ להיות שוים בדינייהו. מ"ש חתני הגנ"י בכוונת תוס' יבמות (דף פ') במה דסיימו דאפילו בגמרו אסור לטלטלו, דהא כתבו בתחילת דבריהם דפרכת הש"ס דאם מהני כ' שנים יהא מותר לטלטלו, והיינו דלס"ד דלא מיירי בגמרו, וההיתר דגם בבן ח' אפשר דחי, דעביד ליה סמא וחי, בזה מותר לטלטלו, אבל למסקנא דמיירי בגמרו ומשום דאמרינן אשתהי דזהו מציאות רחוק אסור לטלטלו, אינו מובן לי, דמלבד דגם לס"ד נימא דמציאת רחוק הוא, דבן ח' יהי' לו ע"י דמהדרי לי' סמא, גם איך תלי זה בזה בגמרו או לא גמרו, הא גם לס"ד י"ל כן דכ' שנים הוי בירור דבן קיימא הוא ואשתהי ולענ"ד הי' נראה ליישב לתוס' לשיטתם דר' ורשב"ג כחדא דבעי שיהוי וגמרו,, א"כ לס"ד דר"א מיירי בלא גמרו ומדקאמר אין עושין מעשה, משמע דמקודם הוי עכ"פ רק ספק נפל ולא ודאי, וכמו גבי סימני סריס דאין עושין מעשה היינו דקודם בן כ' הוי ספק סריס ועי' תוס' יבמות (דף פ' ד"ה עד שיהא וכו') [ומזה תמוה לי דברי תוס' קדושין (דף ד' ד"ה דלא אתי וכו') דמאי הקשו, הא י"ל בפשוטו דנולד מקצת סימן סריס בקטנותה דהי' מהדין דאין יכול למוכרה כיון דיצאה מהרוב והיא בספק סריס] וממילא מוכח דגם לרבנן קודם כ' הוי ספק נפל, דאל"כ אלא הא דקאמר ר"ח אין עושין מעשה להקל כרשב"ג דקודם כ' הוי בן קיימא, דהא רשב"ג מיירי בגמרו ובלא גמרו לא פליג על רבנן, אע"כ דגם לרבנן לא הוי ודאי נפל, מש"ה פרכינן לשתרי בטלטול, אבל למאי דמוקי בגמרו י"ל לרבנן אף בגמרו קודם שהגיע לכ' מחזיקינן ליה לנפל ודאי, והא דקאמר ר"א דאין עושין מעשה, היינו דמ"מ ודאי נפל לא הוי, דדלמא כרשב"ג דמהני שיהוי ל' יום, ורק אין עושין מעשה כרשב"ג נגד רבנן והנה אף דמההוכחה הנ"ל מוכח דבסתם ולד היכי דליכא ריעותא דל"ג ל"צ לרבנן שיהוי, ומותר לדידן באשת כהן, מ"מ זה באכלו ארי, אבל בנ"ד דחלה ומת כבר עמדתי לתמוה ורשמתי בגליון ש"ע אה"ע (סי' קס"ד) לתמוה על מה שלא הערו שם הראשונים ואחרונים, דבחלה ומת גם אשת כהן חולצת כשיטת רבינו יונה, וביותר דעכ"פ בפיהק ומת איך נוכל להקל נגד דעת רבינו יונה, והרז"ה והבה"ג, והב"י (סי' קנ"ו) הביא שיטת הפוסקים אלו וכתב עלה ואנן קיי"ל כרשב"ג ואף באכלו ארי בעי שיהוי ל' יום וזהו באמת פשוט, אבל מ"מ הא נ"מ באשת כהן ואמאי שתק הב"י (בסי' קס"ד), ועתה ראיתי שכוונתי בזה לדעת הגדול כבוד חתני רומעכ"ת שעמד ג"כ בזה. והנה אף בפיהק ממש וגמרו ולא שהה תליא בפלוגתא דרבוואתא דלהרשב"א והריטב"א דכתבו דלרשב"ג תליא רק בשהה אלא דלרבנן ס"ל להרשב"א דבעינן גמרו, והריטב"א כ' דלא צריך כלל לא גמרו ולא שיהוי כיון דלרשב"ג בעי דוקא שהה, א"כ הא דאמרינן דבפיהק מודו רבנן לרשב"ג לא מהני גמרו לחוד ובעי שהה דוקא, אבל להרשב"ם וסייעתו דלרשב"ג דמהני שהה כ"ש גמרו לחוד, ה"נ בפיהק לרבנן מהני גמרו לחוד ובגמרו לפנינו ולא נודע אם גמרו בשעת לידה לכאורה לא מהני, דבממנ"פ להסוברים דלרבנן גמרו בעי, א"כ לס"ד דאמרינן באכלו ארי מודה רשב"ג, היינו דבעי גמרו, ומדפרכינן מבהמה מוכח דגמרו היינו רק לאפוקי שלא יהי' ריעותא דל"ג הא להנך פוסקים מוכח דלרשב"ג דוקא שהה וא"כ ה"נ בפיהק ומת לרבנן ולהפוסקים דס"ל לרבנן ל"צ לגמרו א"כ למה דס"ד דבאכלו ארי רשב"ג מודה היינו דאפילו גמרו לא בעי א"כ לית לן הוכחה דגמרו הוא רק לסלק הריעותא דל"ג א"כ י"ל דהיכי דבעי גמרו כגון בפיהק דמודו רבנן בעי סימן והוכחה להתירו היינו דידעינן דנולד גמרו ויש לי מקום עיון לס"ד דהש"ס בשבת דפריך מדר"פ אמאי לא הקשו בפשוטו מדברי רשב"ג עצמו דקאמר לגבי בהמה כל ששהה חי, הא בבהמה ליכא נ"מ רק בשחטה, והא באכלו ארי מודה רשב"ג, והי' נלענ"ד להוכיח מזה דפיהק ומת לאו דוקא שמת מתוך הפיהוק, אלא דבפיהק כיון דחזינן דנחלש וזוטר חיותו אף דאכלו ארי בתוך הפיהוק חיישינן לנפל כ"ז שלא הבריא מתוך הפיהוק, א"כ י"ל דלרשב"ג מיירי בפיהק ושחטו, מש"ה פריך מר"פ דלא אכיל, דמה"ת לחוש לפיהוק וא"כ יהי' דין חדש, דבא"כ ופיהק ואכלו ארי צריכה חליצה, ולישנא דפיהק ומת לא משמע כן, וצ"ע לדינא והנה לדינא נראה דבחלה ומת כיון דהרז"ה דמחמיר בפיהק מיקל בחלה ומת, יש לסמוך דאם עתה רואים שגמרו ולא ידעינן אם הי' בלידה גמרו דאולי אף היכי דל"ג מיד לא מקרי גמרו י"ל דבמקום ריעותא דגמרו אח"כ משום האויר, אבל בליכא ריעותא לפנינו דלא ידעינן אם ל"ג בשעת לידה תלינן ע"י דחזינן עתה דגמרו דהוא ב"ק ומחזיקינן ליה דגמרו מיד בשעת הלידה, וכיון דאפשר דזהו אף בפיהק מהני יש לסמוך על זה בחלה ומת, ולזה י"ל אף בנחתך בארכובא יש לדון להקל בגמרו בפנינו בשעת הדחק ועיגון, אם יסכים לזה מר חתני הגנ"י. אבל אם בנ"ד פיהק ומת דאפשר דפיהק ד' ימים, דאם מיד כשנולד לא הי' בריא, י"ל דלא ידעינן מהו פיהק דאפשר דחלה היינו דהי' בריא ונחלה, אבל אם חלה מיד הוי בכלל פיהק בזה בנחתך בארכובא ממש קשה להקל, ומ"מ בנשתייר מהשוק, י"ל דסמכינן להקל גם בזה כיון דלא הוי ודאי פיהק, עכ"פ אם בנ"ד לא הי' בכלל פיהק בזה בחלה ומת בנשתייר מהשוק יש להקל בחליצה ובלא נשתייר מהשוק איני כדאי, וגדולי הדור המה יכריעו ולא אני, חותנו ידידו קשור באהבתו עקיבא סימן צט לידידי הרב רבי חיים נ"י בק"ק זלאטווע ע''ד שאלתו וזה לשונו, אשה שבא בעלה לביתו יום ו' ע"פ וטבלה ושמשה, וביום ד' א"ח הפסח הלך למרחקים ועוד לא בא לביתו, שמנה ימים אחר הליכתו ממנה פרסה נדה שהי' אז איזה ימים קודם ווסתה, וכן פרסה עוד פעם בשעת ווסתה קודם חג שבועות בשפע רב, ומאז פסקה לראות אפילו טיפת דם כחרדל, והיתה אז ממאסת איזה שבועות קצת באוכלין כדרך נשים מעוברות, ביום א' דפורים ילדה בן זכר, ויותר מזה דשינתה מדרך רוב נשים וילדה לעשרה חדשים וג' שבועות מיום הילוך בעלה ממנה ויש ב' עדים כשרים שהעידו בפני בית דין בדרישה וחקירה ובתורת אם לא יגיד ונשא עונו האחד העיד בזה"ל, קודם חג השבועות בחצי הלילה ישבתי לפני פתח ביתי נגד הבית שהאשה דרה בו ראיתי