רבי עקיבא איגר קטו

בלא שדיך, והיה מיושב בזה מה דקשה לכאורה כיון דצפיתא הוי כשדיך מהיכן למד רבא מהברייתא דכנסי סלע לפקדון, דלמא מיירי הברייתא בלא שדיך כאידך ברייתא דכנסי סלע לחוב, ולפי הנ"ל ניחא, דע"כ מיירי אף בשדיך. ומ"ש מעכ"ת נ"י כיון דבאידך ברייתא דחוב מה דקתני אחר מ"מ אפילו אמרה אין, אינה מקודשת, ע"כ מיירי אחר מ"מ ממש, דאלו אמר לה בעוד ששניהם אדוקים אמאי לא מהני אמרה אין, ודומיא דהכי מה דקתני בברייתא דפקדון מיירי ג"כ אחר מ"מ ממש, מלבד דלפי דברינו הנ"ל ממילא ניחא דבאמת מיירי אחר מ"מ ממש, ומ"מ שניהם אדוקים לא נכלל בכללא דרישא ולא מיירי הברייתא מזה, גם י"ל למ"ש הרא"ש ב"ב (דף קי"ד) דבשאר קנינים במשיכה ומסירה וכו' אין בהם חזרה אחר כ"ד, משמע דאפילו במסירה ומשיכה תכ"ד יכול לחזור, והב"י (סי' קצ"ה) מסתפק בזה והכריע דיכול לחזור, וכן נראה דעת הב"י להלכה מדברי הש"ע שם (ס"ה) ונפלאתי על הגאון המקנה (בסי' כ"ז ס"ב בהג"ה דבור המתחיל ובמקום דלא הוי קדושין) דכ' בפשיטות דבמכר ומתנה בקנין א"י לחזור תכ"ד, ובמחכ"ת אינו כן. וא"כ בממנ"פ אם נידון כצידוד הב"י דא"י לחזור תכ"ד א"כ בההיא דכנסי סלע שאני חייב ליכי אף בב' אדוקים, מ"מ הקצת שבידה דכפסיק דמי וכנ"ל הוי פרעון, והוא מקדשה בכולו אינה מקודשת, א"כ אדרבא יש לדייק בהיפוך, כי היכי דבברייתא דחוב דקתני אחר מ"מ, היינו אפילו שניהם אדוקים בכלל, ה"נ בברייתא דפקדון, ולפי הכרעת הב"י דיכול לחזור תכ"ד ממילא נראה דאחר מ"מ דבברייתא דחוב, היינו עד אחר כ"ד, דאלו תוך כ"ד הא יכול לחזור מהקנאת הסלע לפרעון ולפרוע לה באחרת, אלא דהיא יכולה לתפסו בעד חובה, וכאלו מעולם לא אמר כנסי סלע שאני חייב, א"כ באמרה אין, מקודשת, דמתרצית שלא לתפוס בחובה, וממילא נעשה הסלע שלו ע"י חזרתו תוך כ"ד ומתקדשת בו, היינו לכל הפוסקים זולת הרמב"ם דחזר ואמר היינו שחוזר ואומר שלא יהא לפרעון רק לקדושין], אע"כ דמיירי אחר כ"ד, א"כ ממילא ליכא דומיא, דבברייתא דחוב היינו אחר כ"ד, ובברייתא דפקדון גם תוך כ"ד אינה מקודשת. והנה מ"ש מעכ"ת הגאון נ"י ביסוד הקדמתו דנ"ד מקרי שעת מ"מ בזה אף זרקתו מיד הוי קדושין דאף דבנטלה וזרקה תכ"ד בטלה הקדושין כמ"ש החכ"צ, מ"מ ע"כ הטעם לא משום דנטילה בשתיקה לא הוי הוכחה לריצוי דידה עד שמחזקת הקדושין בידה שיעור כ"ד ולא זרקתו, דדלמא נשי לאו דינא גמירי, וסברה דתתחייב באחריות אע"כ בנטילתה מיד הוי הסכמה והודאה, אלא דאם זרקתו תכ"ד הוי הוכחה בהיפוך ואגלאי דנטלתו ע"ד לזורקו, וכיון דבעי הוכחה בהיפוך, ממילא בנ"ד דזרקתו על ידי איום האם, אין כאן הוכחה וגילוי מלתא למפרע לענ"ד אינו מוכרח, דשפיר י"ל דלא נגמר הוכחת הריצוי עד שמחזקת בידה ואינה זורקתו תכ"ד, ואי דאח"כ יש לומר דלא זרקתו משום דסברה שתתחייב באחריות הא באנו לדון דלא נטלתו בדרך ריצוי לקידושין אלא ע"ד לזרקו, הרי חזינן דאינה חוששת להאחריות, והו"ל לזרוק באמת ולומר דבתחילה רצתה להכניס עצמה לחיוב אחריות, ואח"כ חזרה מדעתה בזה, זהו לא מסתבר, מש"ה הוי הוכחה דנתרצית אך מ"מ בפשוטו יותר נראה דנטילה הוי הודאה והסכמה מיד, אלא דאם זרקתו תכ"ד הוי גילוי למפרע דלא נטלתו לקדושין, ונ"מ לדינא דאם היינו דנין דהוכחה דריצוי לא נגמר עד אחר שיעבור כ"ד, א"כ היו צריכין שעידי קדושין לא ילכו משם עד אחר כ"ד, דהעדים צריכים להיות עדות של הריצוי דזהו מעשה הקדושין, אבל אם אמרינן דהנטילה בעצמותו דנין לרצוי, כ"ז שאין לנו הוכחה בהיפוך מכח הזריקה תכ"ד, א"כ הקדושין נגמרו מיד בעדים, אלא דמ"מ נ"ד י"ל דלא מיקרי שעת מ"מ וכמ"ש לעיל. ואף די"ל כיון דממילא מכח דינא דנטלתו וזרקתו תכ"ד מוכחינן להסברא דהזריקה עושה גילוי למפרע, א"כ י"ל דכל שתיקה אחר מתן מעות ג"כ תיכף כששותקת רגע כמימרא הוי ריצוי, אלא דאם זרקתו תכ"ד הוי גלוי מלתא למפרע דלא נתרצתה, וכן יש לדייק קצת מדברי המהרי"ט לפי"מ שפירשנו דבריו דבא לדמות כי היכי דאמרינן דהו"ל למשדייה ה"נ אמרינן הו"ל לרפות ידיה ומדלא נקט בפשוטו דהו"ל למשדיי' ע"כ דבא לדון אף להפוסקים גבי צפיתא דאסא דאין חוששין לקדושין, דנשי לאו דינא גמירי, מ"מ בזה מקודשת, דהו"ל לרפות ידיה, והא מ"מ כיון דלא נגמר ההוכחה דריצוי שלה עד אחר כ"ד, שוב י"ל דסברה אי שדינא, וא"כ מה בכך דיכלה לרפות ידיה, הא מ"מ לא היה מתן מעות ולא נגמר הוכחה עד אחר שיעור כ"ד, ונימא דלא זרקתו דסברה אי שדינא, אע"כ דמיד דנין לריצוי אלא דבעי הוכחה בהיפוך אם זורקתו תכ"ד [זולת שנאמר כפי הנ"ל, דכל שבאת לדון דלא רפתה ידיה דדעתה היה ע"מ לזורקו, ולא חששה לחיוב אחריות, קיימא ההוכחה מדלא שדיא תכ"ד] וא"כ בנ"ד דליכא הוכחה כיון דאפשר דעשתה כן מחמת איום האם, ממילא דנינן ברגע אחד ששתקה דהוי ריצוי, אך מ"מ אין הכרח לכך, די"ל דאחר מ"מ כיון דלא עבדה מעשה לא נגמר הוכחת הריצוי עד אחר שיעור כ"ד, ה"נ בלא זרקתו ובא כלב ונטל ממנה תכ"ד או שמתה תכ"ד י"ל דלא הוי קדושין, דשתיקתה לא הוי הוכחה עד שהחזיקה החפץ עד אחר כ"ד. ובפרט דיסוד דברי המהרי"ט במ"ש דהו"ל לרפות ידיה י"ל דאינו מוכרח, די"ל דבעוד שאוחזין שניהם בו אינה חוששת לדבר, כיון דא"א לחול הקדושין אלא דבאותו רגע דבא הוא לרפות ידיו הוי לה לסלק ידיה שלא יהיה נתינה לידה, וזהו ודאי א"א לצמצם כ"כ דאולי באמת אז רצתה לעשות כן ומיהר הוא וקדם וסילק ידו קודם, ואם נידון כן יש לנו צד גדול בנ"ד דאפילו לא זרקתו כלל אינה מקודשת, דדמי ממש לההיא דכנסי סלע לפקדון דגם בודאי שדייה חייב באחריות וכנ"ל דלא הוי חזרה מפקדון אלא רק אם תרצה להתקדש ואף לפי סברת מעכ"ת נ"י דמדינא לא הוי פקדון, מ"מ לדעת רוב הפוסקים דבציפתא אין חוששין לקדושין דאמרינן אטו נשי דינא גמירי, ה"נ בנ"ד, ואף להפוסקים דבציפתא חיישינן מ"מ הא לדעת הר"ן גם לר"ה אמרינן דטעתה בדין, ה"נ י' בנ"ד דטעתה בדין כיון דהזכיר תחילה פקדון סברה דאם אינה מחזקת בתורת קדושין, נשאר בידה בפקדון מכח דבריו הראשונים גם יש סניף דעת הר"מ פאדווע (סי' כ"ד) דהסוברים בציפתא דחוששין לקדושין, דוקא בציפתא דהוי כמו שדיך ועי' בתשובת ב"י בדיני קדושין (סי' ב') אם כן יש לסמוך על כל פנים בנידון דידן בספק אם זרקה תכ"ד, וגם כיון דבספק זרקתו תכ"ד הוי עכ"פ רק דרבנן דמדאורייתא אוקמי אחזקת פנויה, וכיון דיש צד גדול דאפילו בלא זרקתו כלל ליכא קידושין וכנ"ל, יש לסמוך עכ"פ בספק ולדונו בדרך ס"ס, ספק א' במציאות שמא זרקתו תכ"ד, ס' כהפוסקים בציפתא דא"ח לקדושין גם אם חוששין הוי רק ספק קדושין, גם כיון דעכ"פ חזקת איסור ליכא, י"ל דהיא נאמנת דזרקה תכ"ד, דלכמה פוסקים בדבר שבערוה לא אתחזק איסורא נאמן ע"א דילפינן מוספרה לה, ממילא היא נאמנת על עצמה ועי' בשו"ת מיי' ספר משפטים (סי' ג') בההיא דשליח שקדשה ואמר הרי את מקודשת לי, ואמר שטעה בתיבת לי ועיין תשו' (נב"י ח"א סי' נ"ט) כתב בפשיטות דאם אינו נגד החזקה, המקדש והמקודשת נאמנים, ובאמת לדעתי אין זה פשוט כ"כ דהא לכמה פוסקים לדבר שבערוה אף בלא אתחזק אין ע"א נאמן, ועיין בהר"ן בסוגיא דשליש בההיא דאמר לשלוחו צא וקדש לי אשה, על כל פנים סניף מיהא הוי בנ"ד, מכל הלין היכא דאי אפשר לברר ולעמוד על דעת העדים, מה נקרא אצלם בלשון באלד, (תיכף), דעתי מסכמת להתיר, באופן אם ידידי מעכ"ת נ"י יסכים לזה כנלענ"ד, ידידו עקיבא גינז מא"ש