רבי עקיבא איגר קיג

במעשה, אף דהר"ר חיים העיד שר' ליב לקח בעצמו התער לגמור הגלוח מחמת שלא גלחו המגלח כראוי מכל מקום מאן מפיס דהיה במקום איסור גלוח. ומ"ש מעלתו דמסתמא עושה מעשה דקשה לישב כך בלי נענוע, ואף דמדברי תוס' בב"מ (דף יוד) משמע דאין זה ענין קשה, מ"מ י"ל דזהו רק בהקפת הראש, אבל לא בזקן, באמת מלבד החילוק זה אין ראיה מתו', די"ל דאלו לא היה עבירות לאו בלא סיוע במעשה היינו אומרים דמעמיד עצמו בקושי ונזהר שלא לעבור על הלאו, מש"ה הוצרכו תוס' לומר דמכל מקום לאו ליכא אלא דאין לוקין, וממילא כיון דאינו חושש לעבירת הלאו לא נזהר כ"כ לדחוק עצמו לישב בלא נענוע אולם אף אם יהיבנא ליה זה דמהנמנע לישב זמן מה בלי נטיית ראש וזקן, מ"מ הא דרך המגלח בתער שמעביר פעם א' מלמעלה למטה, אח"כ מגביה התער ומעמידו במקום אחר, וכן עושה פעם אחר פעם א"כ י"ל דהטה זקנו בין הפרקים לקרב זקנו להעמיד התער על מקום אחר אבל בשעת גילוח ממש אפשר שאינו עושה מעשה, ואדרבא אפשר דחושש להטות ולנענע עצמו דאולי ימעד התער ממקומו ע"י נענועיו ויזיק לחתוך בשרו והנענוע של בין הפרקים י"ל זהו לא הוי יש בו מעשה, דבעידן עבירת לאו לא עביד מעשה. האמת מלישנא דרש"י מכות (דף כ' ע"ב) ד"ה במסייע מזמין שערות להקיף, משמע קצת שמזמין שערו קודם ההקפה, וביותר נשמע כן דהריטב"א ס"ל כך בכוונת רש"י ממה דהקשה על רש"י הנ"ל מההיא דביצה דמסייע אין בו ממש, ואם נפרש דדוקא בשעת גילוח ממש איירי ממילא ליכא קושיא מההיא דביצה, דהתם פותח עינו שישים הכוחל את הכחול והוי רק הכנה קודם העבירה, ומה"ט נראה דהקדים הריטב"א לשון רש"י משום דבפשוטו היה מקום לומר במזמין היינו בשעת גילוח ממש מטה ראשו שיהיה הגילוח טוב ביותר. אך מ"מ לא אבין דמנ"ל זה, ומה"ת יהיה מעשה שקודם העבירה נקרא לאו שיש בו מעשה, וממ"ש התוס' שבועות (דף י"ז ע"א) ד"ה או א"צ וכו' ור"א דפליג עליה וכו' כיון דתחילת הלבישה ע"י מעשה אין ראיה דהתם התחלת העבירה היא במעשה, גם הך שמלובש בזה הוא במעשה שמתחילת לבישה נקרא מעשה כ"ז שמלובש בו, אבל הכא מה ענין הכנה שמזמין ראשו לכך לדונו למעשה כיון דאינו תחילת גילוח ולא תחילת עבירה, וכי נימא דאם ראשו וזקנו מעוטפת במלבוש והסיר מלבושו ממנו בכדי שישארו השערות מגולים ולא הטה ראשו כלל שיהיה נקרא מעשה, וצע"ג והכי משמע לישנא דהט"ז (יו"ד סי' קצ"ח סכ"א) במ"ש דא"א שלא תטה אצבעה, ולא נקט בפשוטו דבודאי בתחילה צריכה לפשוט אצבעה, אלא משמע דזה לא היה מעשה, אבל בשעת חיתוך הצפורן ג"כ היא מטה ומקרבה אצבעה. ונשוב ג"כ לעדות של הר"ר הירש, דעדותו של ר' מאיר דראה ה' בבית הערל שגילח בתער אף דמשמע דבעצמו גילח, מ"מ נראה דע"י אחר מקרי בלשון אשכנז, ער האט זיך רעזיהרט, כי בעדותו של ר' משה נזכר, דענקע איך ער וואר בייא דען שוה מאכער, דער זעלבע האט איהן רעזיהרט, ומזה נראה שזהו הערל הוא אומן לגלח וניכר שגם עדותו של ר"מ שמעיד ג"כ שהמעשה היה בבית הערל דהגלוח היה ע"י הערל ההוא, א"כ הדרן לקמייתא למ"ש לעיל דדלמא לא סייע במעשה בשעת עבירת גילוח עצמו, וכן עדותו של ה' אברהם כ"ץ הי' רק שנתגלח ע"י אחר, ואף אם לשון עדות של ר' מאיר יסבול שגילח בעצמו, מ"מ הוא רק ע"א דא"נ לפסלו גם בכל העדיות לא נזכר שראו אותו ביחוד הגילוח במקום האיסור וכאשר אמר ר"מ במפורש דיא שטעללע רעכט אן צו געבען ווייס איך ניכט' גם ר' משה לא העיד במפורש על גלוח של מקום האיסור ממש, ובפרט מה שמצא אותו הגילוח ע"י ערל שאמר במפורש שלא עיכב הרבה ויצא מיד, וכן בעדות של ה' אברהם אף שראה מהתחלה עד הסוף מ"מ אפשר דראה אותו ממתחילת גילוח עד שעמד מהתגלחות, אבל מ"מ אפשר שדיל' האיסור מלהתגלח, וגילח בעצמו אח"כ מקומות אלו א שגילח מקודם, והרי לא העיד שראה מקודם אותן מקומות בשערות וראה אח"כ כשעמד מהגלוח שהמקומות אלו ג"כ מגולחים. עוד יש לדון דבתוס' שבועות (דף ג') כתבו דהניקף מנכרי חייב כיון דר"ה לא מקיש אהדדי. דכמו דאיחייב במקיף קטן אף דאין הניקף בר חיובא ה"נ חייב הניקף אף דהמקיף אינו בר חיובא, (וקצת קשה לי דלמא טעמא דר"ה דניקף ג"כ בר חיובא הוא כיון דסופו להיות בר חיובא כמו דחילקו תוס' נזיר דמקיף לנכרי פטור כיון דלא הוי בר חיובא לעולם, ה"נ דלמא בהיפוך היכי דמקיף לאו בר חיובא לעולם אין הניקף חייב דבעי תרווייהו מקיף וניקף אתיין לכלל חיובא], והוסיפו דאפילו לרב אדא דמקיש, היינו דבעי ניקף בר חיובא דעיקר קרא דלא תקיפו קאי אניקף אבל במקיף לא תליא מלתא עיי"ש, והנה בריטב"א בחי' למכות כתב בהיפוך דעיקר קרא דלא תקיפו היינו להמקיף אלא דמרבינן דניקף חייב מדכתב לשון רבים לא תקיפו ורצה מזה לדון דבזקן דכתיב לשון יחיד רק המשחית עובר ולא הנשחת ובאמת לא הבנתי איך אפשר לומר כן דא"כ איך אמרינן קידושין דף ל"ה ע"ב) אב"א ס' הא לית להו זקן, הא בלא"ה כ"ע אינו בלאו דנשחת ובראש חייב, א"כ איך שייך היקישא דהקפה להשחתה בזה], אלא דאח"כ כ' דילפינן השחתה מהקפה לחייב ג"כ נשחת עיי"ש: עכ"פ ס"ל להריטב"א וכתב שגם ר' אברהם אב"ד פי' כך דעיקר קרא במקיף, א"כ י"ל כי היכי דתוס' בשיטתייהו ס"ל דלרב אדא דתלי הכל בניקף דאינו עוקר הקרא, ה"נ י"ל להריטב"א ולהרב ר' אברהם הנ"ל דר"ה ס"ל דאין קטן חייב דתליא הכל במקיף, אבל בהיפוך במקיף לאו בר חיובא ס"ל לכ"ע דאין הניקף חייב, ואפשר דזהו טעמא דיש מתירים להקיף עצמן ע"י נכרי וקטן שהביא הנ"י סוף מכות עיי"ש. ומרווחבא בזה דשמואל דמוקי ההיא ב' נזירים באשה וקטן א''צ שיסבור כר' אדא אלא סובר כהלכתא, כר"ה, ואשה וקטן היינו דמתגלח ע"י אשה וקטן וכדהקשה הגאון ר' שמואל איידלס בתוס' שבועות אלא דהוא הקשה לר' אדא, דדלמא לר' אדא מותר בניקף לאו בר חיובא, ובאמת מיירי שמואל בהכי ולפי דברינו סובר ג"כ כר"ה, דר"ה מודה דבזה מקשינן כל היכי דאין המקיף בר חיובא גם הניקף אינו חייב כיון דעיקר קרא במקיף כתיב. וא"כ מידי ספיקא דרבוואתא לא נפקי כיון דהיש מתירין שהביא הנ"י יש בזה יסוד גדול לשיטת הריטב"א והרב ר"א הנ"ל ולא נשאר רק עדותו של ה' חיים סופר על ר' ליב במה שראה אותו מתגלח ע"י בן הרופא ושאלתי ואמרו לי שהוא ישראל, והוי רק ע"א דא"נ לפסול עוד נ"ל לדון בעיקר הדבר, אחר דמבואר בש"ע (סי' ל"ד) בראו קושר ומתיר בשבת ולא הודיעו לו תחילה שאסור תולין שלא ידע שהיא מלאכה, א"כ י"ל דהשחתה בתער דנתפשט בעו"ה אצל הרבה לא חשב שזהו איסור כ"כ דלא משמע להו לאינשי דאסור, וכאשר באמת נזכר בג"ע דהשיב להמוכיח שהרבה אנשים חשובים עושים כן, וכיון דבאמת פשתה המספחת בזמנינו גם לאותן הנזהרים בשאר דברים נדמה להם דאינו איסור כ"כ ואף דלא התנצל עצמו כן בפני הב"ד, מ"מ זה אינו מגרע, כמ"ש בתשו' מהרי"ט (חלק אה"ע סי' מ"ג) דאפילו הוי הודאה, מ"מ אין אדם משים עצמו רשע ולא נפסל בזה עיי"ש, גם הא מבואר (בסי' ל"ד סעיף הנ"ל) דצריכים להודיע שעושה זה פסול, ואף דמשמע דקאי על מצחק בקוביא או גבאי אבל ברואה שמחלל שבת נזכר רק שיודיעהו שזהו מלאכה ושהוא יום שבת, דהטעם דכל שמודיעים אותו שזהו מלאכה יודע ממילא שפסול לעדות, אבל במשחק ומוכסן דהרבה נמצאים ורואים שאין ב"ד מוחים חושב דכשר לעדות, אם כן הכא נמי י"ל בגלוח זקן דרבים עושים כן. וביותר כיון דרואין כמה פעמים שב"ד מקבלין עדות ממגולחי