רבי עקיבא איגר קו

דהא זה סותר למ"ש הה"מ עצמו הנ"ל גבי קדושי כסף דנקרא רק מד"ס, היינו בשם ד"ס אבל דינו כד"ת, והיינו דבקדושי כסף דאתי מגז"ש דאין אדם דן מעצמו, אא"כ קבלה מרבו הוי הל"מ ודינו כד"ת ממש, אבל קרובי האם דאתי מדרשא דאדם דן מעצמו, דינו כדרבנן וכ"כ הרב המשיב בשו"ת שיטה מקובצת (סי' י"ט) או דצ"ל כמ"ש בשו"ת תמים דעים (סי' פ"ג) לחלק דבקדושי כסף דכתב רבינו שהוא מד"ס בזה דינו כד"ת, אבל בקרובי האם דכתב רבינו דהוא מדרבנן, בזה דינו כדרבנן, [ומ"מ לא ביאר טעם החילוק והיא גופא תיקשי על רבינו דאמאי חילק בין הנושאים בין קדושי כסף לקרובי אם, וא"כ עדיין צריכים אנו לדברי הלח"מ הנ"ל]. באופן כיון דהוא יתד שלא תמוט דבקדושי כסף אין לספק כלל דודאי הוא כדין תורה והספק רק בקרובי אם, אם כן אזדא לה הממנ"פ הנ"ל זולת דנידון כך ודלא כמשמע בלישנא דשב יעקב, והיינו דבאמת ליכא חילוק בין ק"כ לקרובי אם ואין מקום ספק כלל בכוונת רבינו הרמב"ם ז"ל, ומה דאנן מחמירין בקרובי אם, היינו מכח דעת מקצת הגאונים שהביא הה"מ הנ"ל, וכמו דנדחק המ"ל ובשו"ת שיטה מקובצת הנ"ל בכוונת הה"מ הנ"ל, דאין דעתו דיסבור הרמב"ם כן, אלא דהגאונים סברי כך, ובזה נאמר דלהגאונים דס"ל הכי בקרובי האם, יסברו ג"כ בק"כ דדינו כדרבנן, וא"כ עדיין לדינא שייך הממנ"פ הנ"ל דבק"כ בקרובי אם אין לחוש. אמנם נראה דגם זה דחוק, דהנך גאונים יסברו דק"כ דינו כדרבנן, א"כ אנו דחוששין להגאונים הנ"ל להחמיר לענין עדי קרובי אם בקדושין ניקום ונאמר בק"כ וחזר וקידש לקרובותיה בשטר, דהקרובות צריכות גט דק"כ הוי דרבנן ותפסו קדושי הקרובות וזה לא מצינו, א"ו דגם הגאונים הנזכרים לעיל אומרים כן רק בקרובי אם. גם נ"ל ראיה דאם איתא דבק"כ בקרובי אם הוי כמקדש קדושין דרבנן בפס"ע דרבנן, א"כ תקשה סוגיא דפסחים (דף ז' ע"א) כיון דאיסורא דרבנן עליה כדאורייתא דמיא, דא"ר המקדש בחיטי קורדניתא א"ח לקדושין, משמע דאיסור דרבנן הוי כאינו שלו לגבי דאורייתא, ואם ביטל בשעה ו' עבר מדאוריייתא בב"י ומוכח כן מדר"ג א"ר דא"ח לקדושין, ומאי ראיה הא התם דהוי קדושי כסף דהוא דרבנן, מש"ה לגבי דרבנן אנו דנין דאיסור הנאה דרבנן הוי כאינו שלו, מה שאין כן לגבי דאורייתא, אלא על כרחך דק"כ הוי כדאורייתא ממש. אמנם נלענ"ד דהרמ"א לא הביא דעה זו רק לחוש להחמיר שלא במקום דחק, אבל במקום דחק י"ל לסמוך להקל כדעת רוב הפוסקים ראשונים ואחרונים, כי מצינו הרמב"ן בס' תולדות אדם (סי' קי''א) כתב דקרובי האם וכל הנך דפרק ז"ב הוי כדאורייתא, ודחה לדברי הגאונים דכיון דבא ממדרש הוי כדרבנן וכתב דהביאו ראיה מההיא דפ"ק דקדושין וכבר עמד עליה רבינו האי גאון ודחאה, וכ"כ הרשב"א בס' תולדות אדם (סי' ר"ל), וכ"נ דעת הה"מ ממ"ש על דעת הגאונים הנ"ל וכבר חלקו עליהם הרמב"ן והרשב"א, משמע דכן דעתו לעיקר הלכה, וגם הש"כ הביא שכן דעת החינוך להרא"ה, גם הריב"ש (סי' י"ד) הסכים כן, ולזה הסכים בשו"ת דברי ריבו' (סי' רל"א וסי' רס"ד) וכן דעת הרשד"ם חלק אה"ע (סי' ל"ג) וכיון שכן, אף אלו היו דברי הרמב"ם מפורשים דקרובי אם ואישות הוי כדרבנן, מ"מ היה לנו לסמוך בשעת הדחק על חבל הנביאים הנ"ל הרמב"ן והרשב"א ורה"ג והרא"ה והריב"ש ודעת גדולי האחרונים הנ"ל עאכו"כ דבכוונת הרמב"ם עצמו רבו הדעות, דדעת התשב"ץ דס"ל להרמב"ם דדינו כדאורייתא ממש, וכן דעת המ"ל ושו"ת שיטה מקובצת הנ"ל דלא ס"ל כחילוקו דהלח"מ הנ"ל ונדחקו דאין דעת הה"מ דהרמב"ם יסבור כן, אלא דכן דעת קצת הגאונים, וכן דעת הש"כ, וכ"כ הר"ם אלשאקר בתשו' (סי' ס"ח), א"כ אין לנו מפורש מי שיחמיר בקרובי אם זולת דעת מקצת שזכרם הה"מ והרמב"ן, דודאי כדאי לסמוך בשעת הדחק על החולקים הנ"ל וראיתי להגאון רבי יהונתן שכתב בתומים (סי' ל"ג) דאף אם האמת דמה שנלמד בי"ג מדות דינו כדאורייתא ממש, מ"מ בעי גט, דהא כן מבואר בעיטור אות קבלת עדות בשם רה"ג דילפינן מהא דפ"ק דקדושין ביוצא בשאר אברים דצריך גט שחרור, ופיר"ת דהואיל ואינו ידוע להמון דיוצא בראשי אברים, לכך החמירו דבעי גט שחרור, ה"נ אין הכל יודעים דקרובי אם פסולים, לפיכך בעי גט במחכ"ת הא אדרבא דעת רה"ג דא"צ גט והובא בהרמב"ן והרשב"א הנ"ל, אבל באמת לשון העיטור כך הוא והועתק ג"כ במרדכי פ"ג דקדושין, וז"ל כל הני פסולין דדבריהן כגון הרועים וכו' אם קידש אשה בפניהם לא תפסו קדושין כלל, וא"צ גט דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה, ורב אחאי כ' דצריכה גט מהא דגרסינן פ"ק דקדושין נראין דברי ר"מ בשן ועין וכו', ורבוואתא אמרי דא"כ קרובים נמי מדרש חכמים הוא, ומסתבר דהדרי וקדשו קדושי תורה ואי לא בעי גט מספק, וכן דעת רה"ג עכ"ל, היינו דס"ל לרה"ג במקדש בפס"ע דרבנן צריכה גט, וכדס"ל ג"כ להרמב"ן ורשב"א דלאו בכל מילי אמרינן אפקעינהו רבנן לקדושי מיניה אלא היכי דאתמר אתמר, אבל לא מיירי מקרובי אם וגם נראה דגם רה"ג דהביא ראיה מפ"ק דקדושין, היינו הכל במקדש בפס"ע דרבנן ממש, כמו הרועים דמיניה מיירי ועלה דן, ומה דכתב בעל העיטור ורבוואתא אמרי א"כ קרובים נמי, היינו בדרך קושיא דאם נלמד משם נלמד ג"כ לקרובים אבל לא דסבירא ליה הכי לקושטא דמלתא בקרובים דצריכה גט. ותדע דהא הם לא נקטו בדבריהם קרובי אם משמע דנקטו הכי גם בקרובי אב, דס"ל דג"ז מקרי רק דרשא, דפשטא דקרא דלא יומתו לא מיירי בעדות בנים, וכמ"ש ג"כ הרמב"ן והרשב"א הנ"ל למידק דמ"ש קרובי אם מקרובי אב דכולהו הוי רק דרשא, וא"כ ניקו ונאמר דהך רבוואתא ס"ל דגם בקרובי אב צריכה גט, וזה לא מצינו בשום פוסק, א"ו דנקטו רק דרך קושיא ולהוכיח דליכא לדמות לההיא דקדושין דהתם ע"כ טעמא אחרינא, וא"כ גם בפסולי עדות דרבנן ממש אין ראיה וי"ל דא"צ גט, אבל דעת רא"ג ללמוד משם רק לפסולי עדות דרבנן ממש, וכי היכי דצ"ל דלא חש לקושיא דרבוואתא בקרובי אב, דס"ל דהך דרשא דלא יומתו אבות בעדות בנים הוא דרש גמור יותר מההיא דרשא דפ"ק דקדושין לחפשי ישלחנו, ה"נ י"ל דס"ל דגם קרובי אם דדרשינן באם אינו ענין הוי דרשא גמורה יותר, ואין בנו כח לדמות מדרשים להדדי, אלא דהביא ראיה עכ"פ בפס"ע דרבנן ממש לא עדיף מההיא דקדושין, דמדרש חכמים הוא. ובאמת עכ"ז יהיה איך שיהיה בדעת רה"ג, איני מבין, איך דן בפס"ע דרבנן ממש בראיה מההיא דקדושין, הא ממנ"פ אם נפרש בההיא דקדושין כר"ת דשמא יאמר לו עבדי אתה, או שהעולם יאמרו כן וכנראה דהבין כן בתומים, הא מבוא' בתשו' רמב"ן (סי' קכ"ה) שעל דוקיא זו דרה"ג כ' לדחות דעיקר השמועה בההיא דקדושין לא מחמת דהמדרש אינו כגוף התורה ממש, אלא משום שמא יאמר לו עבדי אתה, הרי דלהך טעמא ל"ש לדמות הכא להתם הלא מבואר מלשון הרמב"ן בדעת רא"ג היה ס"ל בפשט הסוגיא דפ"ק דקדושין דהמדרש אינו כגוף התורה, וא"כ קשה לי ממנ"פ, או דא"צ ראיה כלל לגבי מקדש בפס"ע דרבנן ממש דפשיטא כיון דמדאורייתא מקודשת איך תותר בלא גט, ואי דלא נימא אפקעינהו רבנן, הא על זה ליכא ראיה דפשיטא דגבי עבד ל"ש כן, מש"ה כיון דמדאורייתא אינו משוחרר אסור בשפחה, משא"כ בקדושין דשייך אפקעינהו, וצריך עיון גדול ולדינא נלענ"ד דכדאי לסמוך בשעת הדחק להקל, ולא שדעתי לזוז מפסק הרמ"א ח"ו, אשר מימיו נאמנים אנו שותים בצמא, אלא דהרשות נתונה לומר דהרמ"א לא חשש להחמיר רק שלא בשעת הדחק תו יש לדון טובא בנ"ד, דהא מלבד הני תרי גיסי יש עוד עד בעל האושפיזא, והרי הרמ"א באה"ע (סי' מ"ב) כתב, דאם קידש בפני ב' וא' מהם קרוב הוי כקידש בפני ע"א, א"כ ממילא בקידש בפני ג' וא' מהם קרוב הוי קדושין בב' עדים, ומה דנקט הרמ"א הדין בב' דשייך רק להסוברים דמקדש בע''א חוששין