רבינו יונה על פרקי אבות ד:ז

רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר החושך עצמו מן הדין. ואע"פ שכתוב שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך. וכתוב צדק צדק תרדוף (דברים טז, יח-כ) שמצוה לדון את הדין. זהו במקום שאין שם דיינים אחרים. אבל כל זמן שיוכל לחשוך את עצמו טוב לו להשליך עולו על אחרים שמונע עצמו מכמה ספקות:

פורק ממנו איבה. שהיוצא מבית דין חייב ישנא את הדיינין:

וגזל. שמא יחייב תשלומין למי שאינו חייב והדבר עליו כאלו גוזלו:

ושבועת שוא. שמא יחייבנו שבועה שלא כדין ונמצא מכשילו שבועת חנם:

והגס לבו בהוראה. סמך זה הדבר לחושך עצמו מן הדין שהוא ענין הפך ממנו. כי זה חושך עצמו מן הדין מפני שצריך לפסקו במתון ובעיון גדול והדבר עליו לטורח. אבל הגס לבו בהוראה שחושב בעצמו כי יודע להורות בדין ולא יטעה:

הרי זה שוטה. נקרא שוטה מפני שהוא חכם בעיניו ואין לך שטות גדול מזה כי תקוה לכסיל ממנו כי הכסיל ועושה עבירות הוא בעצמו יודע ומכיר כי לא הולך בדרך טובה ואינו חושב כי איננו טועה. ויש תקוה לתועלתו כי אולי ישוב אל ה'. אך החכם בעיניו וגס לבו בהוראה מה תקוה יש בו מאחר שחושב כי הוא חכם איך יחזור לו כי יראה לו כמניח החכמה והדעת:

ורשע. אע"פ שאמר כי הוא שוטה אין בכלל אותו הלשון שאינו ירא חטא. ועל זה הוצרך לומר כי הוא רשע שאם היתה בו יראת שמים לא היה אץ בדבריו כל כך כי יודע הוא (שהשגה) [שהשגגה] מצויה היא בבני אדם וקרוב הדבר לכל אדם לטעות. וגם החכם הגדול והמפולפל:

וגס רוח. אע"פ שאמר כי הוא שוטה ולא ירא חטא עתה מוסיף ואומר כי מתוך גאוה וגסות הרוח וכי רוצה להשתרר לבו גס בהוראה כדי שיראו העולם שפוסק את הדין מהרה ולהראות להם כי הוא חכם וימנוהו שופט ואדון עליהם. וזאת היא מחשבתו הרעה. הנה כי שלש המדות האלה יש בגס לבו בהוראה ומורה מבלי אימה ופחד. המקום ברחמיו יצילנו מהם: