רבינו יונה על פרקי אבות ד:ה

רבי (שמעון בנו) [ אמר המעתיק לפנינו הגרסא רבי ישמעאל] אומר הלומד על מנת ללמד. פי' חס ושלום שאין זה מדבר בלומד על מנת ללמד ולא לעשות שזה אין מספיקין בידו לא ללמוד ולא ללמד. אלא על מנת לעשות איסור והיתר כמשמעו ולא שיטרח ויעיין הרבה (אלא) [אולי] ימצא איסור בדברים המותרים אך לוקח הדברים כפשוטן. מפני כך אין מספיקין בידו אלא כפי מחשבתו ללמוד וללמד :

והלומד על מנת לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד ולעשות. ר"ל שדעתו לפלפל בלימוד כדי לדעת אמתת הדברים ורצונו לטרוח כמה ימים ושנים להשיג דבר קטן ולנהוג עצמו על פי האמת הרי זה למד על מנת לעשות. שכל עיקר מחשבתו אין כי אם אל המעשה להיות אמתי. ולפיכך מספיקין בידו ללמוד וללמד ולעשות. שהכל בכלל המעשה:

רבי צדוק אומר אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום. שלא תעשה דברי תורה כעטרה להתגדל ולהתכבד בהם בעולם הזה שזהו הנאת הכבוד. זולת אם יכוין לכבוד התורה כי (כעושין) [כשעושין] לו כבוד התורה מתכבדת בזה. ואם כונת החכם לכבוד התורה ולא לכבודו בלבב שלם מותר:

ולא קרדום לחתוך בהם. שלא יהנה בהם הנאת ממון שאין ליהנות בהן כל עיקר:

וכן היה הלל אומר ודישתמש בתגא חלף. תגא לשון כתר כתרגומו:

הא כל הנאות מדברי תורה. הנהנה בדברי תורה בעולם הזה הרי זה נוטל חייו מן העולם הבא. ולא הנאת כבוד והנאת ממון בלבד אמרו אלא אפילו להציל את עצמו אסור. שהרי רבי טרפון שכפתוהו להשליכו בנהר כסבורין שהוא לסטים ולא אמר (רק) אוי לטרפון שזה הורגו וכיון שהכירו בו שהוא רבי טרפון הניחוהו וברח. כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על דבר זה ואמר אוי לו שנשתמשתי בכתרה של תורה שכל המשתמש בה אין לו חלק לעולם הבא. ואמרי' טעמי' משום דר' טרפון עשיר גדול היה והוה ליה לפיוסיה בדמים (נדרים סב.). ואמרי' נמי בב"ב פרק ראשון (בבא בתרא ח.) רבי פתח אוצרות בשנת בצורת אמר יכנסו בעלי מקרא בעלי משנה ובעלי התלמוד ועמי הארץ אל יכנסו. דחק ר' יונתן בן עמרם ונכנס אמר לו ר' פרנסני. אמר לו קרית לא שנית לא. ואם כן במה אפרנסך. אמר לו פרנסני ככלב וכעורב. עמד ופרנסו לאחר שיצא אמר רבי אוי לי שנתתי ממוני לעם הארץ. אמר לפניו ר' שמעון ברבי שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא שאינו רוצה ליהנות (בכבוד) [מכבוד] תורה. בדקו ומצאו כדבריו. א"ר יכנסו הכל. ואף רבי אמר לפרנס בכבוד תורה. אלא בשני בצורות שמצוה לפרנס את מי שאין לו די מחסורו. והצריך יש לו ליטול. אלא שלא היה רוצה רבי ליהנות מממנו לעם הארץ. ר' לטעמיה דאמר רבי אין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ. ואעפ"כ יונתן בן עמרם לפנים משורת הדין עשה דכיון שראה שלא היו מפרנסי' אלא בעלי תורה. אמר אם כן בכבוד התורה הם מפרנסין ולא רצה ליהנות בכבודה של תורה ונראין דברי' כי שמא אלו לא היו רוצים לפרנסו על מנת שהוא עם הארץ היה מפרנס בכבוד תורה שאין עון זה גדול מכל המצות האמורות בתורה שנאמר וחי בהם ולא שימות בהם חוץ מן הג' הידועות. וכן ההוא מעשה דרבי אלעזר ברבי שמעון (ב"מ דף פ"ד ע"ב) דאמר היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה (משלי ל"א י"ד) ומפני שהיה זקן וקבל עליו יסורין והיה צריך ליזון ולהתרפאת ולא היה לו במה. ואין לך צדקה מזו. אבל מי שהוא בריא ויכול לעשות מלאכה אסור לו ליהנות בכבוד תורה כל עיקר. ומה שאמרו (כתובות קה:) מכאן למביא דורון לתלמידי חכמים מעלה עליו הכתוב כאלו מקריב בכורים. לא אמרו אלא בדבר שהדיוטות רגילין בו שכן דרך בני אדם להביא דורון לאדם חשוב אפי' הוא עם הארץ. ומה שאמרו חכמים (ברכות י' ע"ב) הרוצה ליהנות יהנה כאלישע זה המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים ששכרן מרובה ומותר. והכתוב גם כן פטרן מן מיני מסים וארנונות ואפי' כסף גולגלתא וכמה דברים הידועים על פי הקבלה שהקב"ה זכה בהם לתלמידי חכמים. וכן סדר הענין ר' מאיר ז"ל: