רבינו יונה על פרקי אבות ד:ד

רבי לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה. איך יתגאה האדם כל עקר וסוף הרמה תשוה יותר ממנו. ועל זה אמר מאד מאד הוי שפל רוח להפליג בדבר ולומר כמה גדול עונשו של גסות הרוח והוא מתגאה. ורמז"ל פירש שבא להודיענו כי אע"פ שהקו האמצעי בכל המדות הוא המשובח כמו מדת הנדיבות כי הפזור והכילות שניהם רעים והאמצעית היא הבחירה וכן במדת האכזריות שאין לאדם להיות אכזרי ולא רחמני לגמרי כי אין לו לרחם על הרשעים ולא להיות אכזרי על שאר בני אדם אך האמצעית הוא הדרך הטוב לרחם ולהיות אכזר כראוי ובכל (הדעת) [המדות] כלם יש לו לאדם לאחוז הדרך האמצעית ובמדה הבינונית אבל מדה זו של גסות הרוח צריך להתרחק ממנה עד הקצה האחרון שאין לך מדה קשה ממנה ורוב העבירות שבתורה תלויות בה. ולא עוד שמשכחת הבורא ית' מלבו של אדם שנאמר (דברים ח' י"ד) ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך. וזו היא ששנינו מאד מאד הוי שפל רוח . וכבר נחלקו חכמי התלמוד בדבר הזה במס' סוטה (דף ה') חד אמר בשמתא דאית ביה ובשמתא דלית ביה כלל. כלומר שאין לאדם להיות שפל רוח עד הקצה האחרון ולא יהיה כל כך שפל שיבזוהו בני אדם אך בינונית יקח לו גסות הרוח לא (להתנאות) [להתגאות] ולא להשפיל רוחו בתכלית השפלות שלא יבא לידי בזיון ועל זה אמרו בשמתא דאית ביה גסות הרוח הרבה ובשמתא דלית ביה כלל כי אינו אדם אך לבהמות נדמה. ואחרינא אמר בשמתא דאית ביה כלל שכל כך היא מדה רעה שצריך להתרחק ממנה הרחק גמור ולא יהיה בו ממנה כל עיקר כדעת ר' לויטס ומן הטעם שכתבנו. וכן הלכה:

רבי יוחנן בן ברוקה אומר כל המחלל את שם שמים בסתר נפרעין ממנו. חלול השם האמור בתלמוד הוא פרהסיא ולפי חשיבות האדם הוא חלול בדבר קטן וכדאמ' (רב נחמן במסכת חולין) (יומא פ"ו ע"א) היכי דמי חלול השם (אמר רב) כגון אנא דשקילנא בשרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר. לכן החכמים ואנשי השם (צריכין) לשמור במעשיהם על כל שאר בני אדם. וכל איש כפי מעלתו. וכל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול. ואמרו במסכת סנהדרין (עד.) שאפי' על ערקתא דמסאנא יהרג ואל יעבור לא על דרך חיוב אך יש לו ליהרג על זה. כי עושה מצוה שמקדש את השם ית' וקונה עולמו בשעה אחת. אבל בשלשה דברים כל אדם חייב ליהרג עליהם. ואם יעבור ולא יהרג הוא עון פלילי כע"ז ושפיכות דמים וגלוי עריות. וחלול השם בפרהסיא. עונשו גדול מכל אלו הג' כמו שנא' (יחזקאל כ' ל"ט) ואתם בית ישראל כה אמר ד' אלוקים איש גלוליו לכו עבדו ואחר אם אינכם שמעים אלי ואת שם קדשי לא תחללו עוד במתנותיכם ובגלוליכם. הנה נתבאר לך כי ביותר (הפקיד) [הקפיד] במה שהיו עובדים גלוליהם מפני שהיו מחללין את שם קדשו בפרהסיא מן הע"ז עצמה. וזהו ששנינו כל המחלל שם שמים בסתר מדבר בדברים שהן בעצמן חלול השם כמו ע"ז שהוא חלול שמודה לאלהותו. וכמו כן הנשבע לשקר בשמו של הקב"ה שגונב דעת הבריות חלול כמו שנאמר (ויקרא י"ט י"ב) ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך אני ה':

אחד שוגג אחד מזיד על חלול השם. לא שנפרעין ממנו על השוגג כמזיד אלא שאף על השוגג נפרעין ממנו בגלוי וכל אחד כפי עונו ישא מפני שאף השגגה נחשבת לו עון בזמן שאינו אנוס שהיה לו ליזהר שלא יבא על ידו ולא נזהר לפיכך חייבו הכתוב קרבן שיכפר לו: