רבינו יונה על פרקי אבות ד:י

רבי מאיר אומר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. שתעשה מלאכתך עראי ותורתך קבע:

והוי שפל רוח בפני כל האדם. גם זה הדבר מענין התורה הוא ועל כן נאמר בתוך דבריו דברי תורה ולא קדמו ולא אחרו. ור"ל גם כי תצליח בתורה שהיא המעלה האמתית ולא תתגאה ואין צריך לומר כי מפני המעלות האחרות נכריות גשמיות שאין ראוי להתגאות:

והוי שפל רוח בפני כל האדם. וגם בפני השפלים והנבזים והפחותים. כדי להתרחק ממדת הגאוה. ואין צריך לומר בפני השקול כמותך:

ואם בטלת מן התורה יש לך הרבה בטלין כנגדך. אלו הרשעים הדובים והאריות הבטלים ממלאכה שהם שבט מוכיח ובהם הקב"ה נפרע מן הבטלים בתלמוד תורה כי לא בידו רוצה לשלם אך על ידי אחרים במדת הפורענות:

ואם עמלת בתורה יש לו שכר הרבה ליתן לך. הקב"ה בעצמו ובכבודו נותן שכר לעוסקי תורתו לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח ובזה הוא מבטיח לכל באי עולם כי הפורענות מביא על ידי שולחיו להקל הדבר כי לא כצורנו צורם. אך שלום רב לאוהבי תורתו ושכר טוב ליריאיו על ידו משלם להם ולא על ידי אחרים כדי להרבות בשכר. משל למלך שעשה לו אומן כלי נאה. צוה ואמר המלך לעבדיו שיקחו מאוצרו מעות ולפורעו בענין יפה. והלא פחות יתנו לו משאם המלך בעצמו היה פורעו כי אין רחב לבם כלב המלך ברוב עשרו וכבודו ואין טבעם בנדיבות כטבעו גם כי ממון המלך יתנו תהיה מתנתם מועטת ממתנת המלך. כך הקב"ה ית' במדת הטובה על ידו רוצה ליתן להגדיל השכר ולהאדיר: